הכתב והקבלה · בראשית · פרק 22 · פסוק 14

בהר ה' יראה. למפרשי הפשט חסר מלת הכבוד והל"ל יראה הכבוד, ופירוש רש"י שאמר בהר זה יראה הקב"ה לעמו, הוא נגד הטעם, כי מלות "בהר ה' " מחוברות במרכא טפחא, ולכן נ"ל כי מקרא זה כולו יורה על טוהר נפשו ומעלתו הגדולה, כי התכוין בזה להכניע מדת נפשו לבלתי ירום לבבו להתגאות מבשורה הגדולה שנתבשר בה להודיעו, עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, וזה, כמו שהחכמה והגבורה והעושר הם סבות טבעיות לרוממות לב האדם וגאותו, ככה השבח והתהלה גורמים אל האדם המפואר בהם רוממות לב וגאוה; וכמו שישנן לאיש המשכיל על דרכיו שתי סבות אשר בהן יכניע את לבבו לבלי ירום מן החכמה והגבורה והעושר, אותן שתי סבות בעצמן הן כלי תשמיש בידי איש המעלה בל יתרומם לבבו בקרבו מן התהלה והשבח שמיחסים בני אדם אליו; ושם שתי סבות הנכבדות האלה שהן כלי יקר בידי אדם הן, האחת סבה מוקדמת, והב' סבה מאוחרת, הסבה המוקדמת היא, שמשער בנפשו כי מעלות האלה מתת אלהים הנה, כי הוא יהיב חכמה לחכימין, והוא אשר נתן אליו הכח לעשות חיל ועושר, ואיך יתפאר האדם במה שהיא מתנה בידו בתורת חסד וחנינה; והסבה המאוחרת היא בהעלותו על דעתו השתנות והתחלפות הדברים, כי כמעט קט יאבד העושר בענין רע, יחלשו כחי טבעו ויבער האדם מדעת, ואבדה חכמתו, כי גם רגע אחת אינו בטוח במעלות אלה, כי לא לעולם חוסן, רגע זו ישנן בידו וברגע אחרת חלפו ועברו ואין בידו מאומה מהם; כן האדם המעולה שהגיע אל המדרגה העליונה שעומדים בה עובדי ה' באמת, וזכה אל המעלה הנפלאה להיות עומד תמיד לפני ה' עד שיראת ה' הטהורה שולטת בלבבו צריך להשמר מאד לבלי הלכד ברשת הגאוה והגאון בראותו בני אדם סביביו כולם עובדי חומר משועבדים אל יצר לבם הרע, אף שבעיניו יראה פחיתותם ובלבבו יבין מעלתו עליהם, בכל זאת לא יתגדל בעיניו ולא יתרומם בלבבו, כי יאמר אף שהבחירה נתונה בידי אדם לבחור ברע כמו בטוב, עד שמצדה יש מקום אל השכר והעונש, הנה אחרי שבחירתי בטוב לא היתה בידי אדם לבד, כי הייתי נצרך תמיד לעזר האלהים המסייע תמיד לכל הבא להטהר לפניו, וביותר הידיעה האלהית המוקדמת היתה סבה הגורמת לבחירתי, ובחירתי בטוב איננה רק גמר והשלמה אל ההכנה הנפשית אשר בי מידיעה האלהית המוקדמת. ואם בחירתי בטוב איננה רק מחסד אלהי עלי, עד שמצדה אין תקוה אל השכר, כי גם זה אינו רק מצד חסדו, כאמור ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כי עבודתי בעצמה היא שכרי, והעבודה האמתית ע"מ שלא לקבל פרס היא; הנה בזה יש לו לאדם המעולה סבה מוקדמת, בל יתרומם על הנשארים, כי יכניע את מעלתו שאינה מעלה עצמית רק תלויה בידי היוצר כל, ובחסדו הגדול לבחרו בטוב; וגם סבה מאוחרת גורמת ההכנעה בלב העובד האמתי, כי תמיד יראתו על פניו ודאגה בלבבו אם יראת ה' הטהורה תעמוד בו לעד כל ימי חייו, כי יצר לב האדם רע מנעוריו תמיד כל היום יגור בו מלחמות, ואיזה הוא הגבור הכובש את יצרו תמיד, וכאמרם אל תאמין בעצמך עד יום מותך; והנה אברהם בשמעו הבשורה האלקית שהודיעתו שכבר נתעלה ונתרומם אל המדרגה הנפלאה לאמר אליו, ידעתי כי ירא אלהי' אתה, ירא לנפשו פן יתרומם לבו בקרבו מן התהלה והשבח הלזה, לכן לקח עצה הטהורה בנפשו להכניע בו את לבבו, והיא הסבה המוקדמת, רצוני הידיעה האלהית שהיא הגורמת אל השגת מעלה זו, לכן אמר ה' יראה (גאָטט איזט איין אללפאָרהערזעהער), ויד ה' עשתה זאת במה שראה מקודם עלותי למעלה זו, ואין בידי טובי; וקרא את שם המקום ההוא בשם ה' יראה, להיות כמקום תמיד אות וסימן לפניו בלתי יתרומם לבבו בקרבו. ולהחזיק ההכנעה תוך משכיות לבבו חפש גם הסבה המאוחרת הגורמת ההכנעה, והיא שאין ראוי לאדם המעלה להאמין בעצמו עד יום מותו, ואין מקום על השבח והתהלה למעלות נפשיות כ"ז היותו בעולם הגשמי עולם התמורה וההשתנות, רק אחר היותו בגבהי מרומים אחר שישוב העפור אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים בעולם האמת, שאין שם מקום אל ההשתנות והתמורה, שם יש מקום אל תהלת המעלות הנפשיות, עז"א אשר יאמר היום (וואס הייטע געזאגט ווירד), ירצה הבשורה הנפלאה שנתבשרתי בה כעת, איננה ראויה לבשרני בה רק בעת שאין עוד חששה לנפילת המדרגה, והוא כשתהיה הנפש שם בהר מרום ה' (געצימעט אין יענער אונעדליכען האֶהע גאָטטעס). הר ה', הוא כנוי לחיי עוה"ב כמ"ש הרמב"ם פ"ח מתשובה ה"ד: