הכתב והקבלה · בראשית · פרק 22 · פסוק 16

נאם. גזרת נאום מן אם, שהוא שרש למלת אמת ואמן, וירצה בנאום תת התאמתות לדבריו שהם אמת ואמונה, שהדבור מוחלט באמתתו כי כה יהיה וכה יקום (רש"פ). ותרגומו (פירוואהר). והמפרשים ביארוהו לשון דבור נבואי, וכת"א אמר ה':

יען. מלת יען תורה על התיחדות דבר מסבה קודמת על צד הגמול אם שכר אם פורענות, וכן יען וביען במשפטי מאסו וכדומה, שהענין בכולם התנענע הדבר המאוחר וצאתו אל הפועל מחמת סבה קדומה (פאָן וועגען), והוא גם כן ענין מלת למען, כמו למען ירבו ימיכם, כי שתיהן בנות אם אחת, ועיקר יסודן ען, לשון ענה ומענה שענינו השבה וגמול (הרוויעדערונג, פערגעלטונג), אלא שמלת למען מתעצמת בפעל התולדיי בבחינת שיתנועע מחמת סכתו, ומלת יען מתעצמת בהסבה עצמה המביאה אל הפעל הגמוליי המתאחר, שהוא פועל תנועת התולדה והוצאתה אל הפעל, ולכן הוטלה הלמ"ד במלת למען שהיא למ"ד הקנין וחיבור התולדה לכבתה (רש"פ), והדין עמו, וזה לך האות (כמ"ש רוו"ה) כי מלת יען ולמען נבדלים בשימוש הלשון, מלת יען לא יחובר לא עם שם מן השמות גם לא עם הכנוי אשר בא תמורת השם, כי לא תוכל לומר יענו יענך יעני כמו שתאמר למעני למענו למענך ודומיהם, גם לא מצאנוה כ"א על ענין עבר, יען אשר עשית, יען אשר מלא אחרי, יען אשר לא הלכו עמי, יען התרגזך עלי ודומיהם, וההפך במלת למען שלא מצאנוה כ"א כשהענין לעתיד, למען תברכך נפשי, למען יאמינו, למען תחיו וכדומה הרבה. וז"ל הרמב"ן בפ' למען ספות הרוה הוא כמו לספות, יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך, כי בכל סבה אם עלול יאמר למען בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול (דאמיט), כמו למען אשר ייטב לך, בין שיהיה אדם הגורם כן שלא מדעתי (דארום), כמו למען למוג לב, למען יאשמו, כספם וזהבם עשו עצבים למען יכרית ורבים כאלה:

עשית ולא חשכת. מתקשים בזה מה הוא המעשה אשר עשה אברהם ? ולא ידענו ממנו מעשה בזה הענין רק בנין מזבח ועריכת עצים והשתדליותו לעקוד את בנו ומה שהיה בלבו לעשות בו? גם למה באו שתי הלשונות בחיוב ושולל ובאמת אינם אלא אחד, כי הדבר אשר עשה אינו אלא שלא חשך את בנו ויהיה א"כ אחד מהם כפול ומותר, ונ"ל כי פעל עשית איננו פעל עבר ממש רק עבר לפי החפץ והרצון (כמו מלת שבנו שזכרנו למעלה בולא חשכת), וידבר כאן משני מעמדות אברהם שזכרנו למעלה, ממעמדו שבזמן חיובו, שבתוקף אהבתו לה' כבש רחמי טבעיותו לעשות רצון קונו לשחטו לעולה, עז"א יען אשר עשית (האֶטטעסט גערנע געטהאן), ר"ל בחפץ גדול היית שוקד לעשות ולהשלים חיובך, וכן מעמדו בזמן השלילה אחרי שנצטווה אל תשלח ידך, והוא היה מצטער על שלילת אזהרה זו עז"א ולא חשכת (האֶטטעסט גערנע ניכט פערווייגערט), כלומר יותר טוב היה בעיניך אם לא היית נמנע מלהראות בפועל ממש דבקות אהבתך לאלהים. והתבונן שלא אמר כאן מלת ממני כמו שאמר למעלה, כי שם לא הזכיר מעשייתו שבזמן חיובו לכן הוסיף שם ממני, אבל כאן שידבר מן העשייה הקודמת, ממילא יובן שבזמן השלילה התאוה שלא תהיה מניעה מצדו ית':