הכתב והקבלה · דברים · פרק 23 · פסוק 24

כאשר נדרת וגו' נדבה. ממקרא זה ילמדונו (רי' זבחים) עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה, מדאמר קרא ועשית כאשר נדרת נדבה אם נדבה אינו נדר ואם נדר אינה נדבה אלא ה"ק אם כמו שנדרת עשית שנשחט לשם נדר ולשם בעלים יהא נדר ויצא הבעל ידי חובת נדרו, ואם לאו שלא נשחט הזבח לשם בעלים יהא נדבה כלומר כשר הוא כאלו הביאו לנדבה דבקדושתי' קאי, ויזרוק דמן ויקטיר אימוריהן לשמן ואסור לשנויי בהו. ביאור המקרא בד"ז מוקשה מאד, וכבר התעורר מהר"מ זכותא (בקול הרמז) ואמר מאן יהיב לו סכינא חריפא דפסקי' לקרא, וכ' ביישובו דה"ק תשמור ועשית כאשר נדרת, ובזה יצאת ידי חובה, כי לה"א נדבה פי' מתחלה כאשר הפרשת אותו מיד קנהו ה' לנדבה ובידך לעשות נדר אם תעשהו כאשר נדרת, ולפירוש זה מאמר הפסוק תשמור ועשית ממש כאשר נדרת מה שלה' כבר הוא נדבה. עכ"ד. והדוחק מבואר. ול"נ דהך מימרא דרבא דזבחים תלי' באידך מימרא דרבא דאמר (ר"ה ד' ו') דהך קרא כאשר נדרת נדבה מיירי באמר ולא אפריש, כגון דאמר הרי עלי ע"מ שאיני חייב באחריותה. עי"ש בתוס', הרי מבואר דלדעת רבא לשון כאשר נדרת נדבה דאמר קרא המכוון בו, נדר שאינו אלא נדבה, דאע"ג דבלשון הרי עלי שאמר נדר הוא, מ"מ כיון שאינו רוצה להתחייב באחריותו דינו כנדבה, ולא אמרי' דבגמר דבריו הוא נתפס כיון שאמר בפירוש לבלי התחייב באחריותו אין כאן לא נדר, וגם נדבה לא תהיה כיון שלא אמר הרי זו, מ"מ השמיענו קרא במוצא שפתיך תשמור ועשית להזהיר עליו בעשה ולא תעשה ואזהרה לב"ד שיעשוהו, ומדחזינן הכא דאפי' בדרך זה דמקלש קליש הוא עצמו את נדרו בשעה שנדר, מ"מ לא פקע קדושת נדבה מני', מכש"כ היכא דבעל הנדר מיקם קאי בנדרו, וכבר הביא את קרבנו לצאת ידי חובת נדרו, רק מצד אחר בא לו שלא יוכל לצאת חובתו בקרבנו, כגון שהכהן לא היה נזהר בו לשחטו כקדושתו וכדינו, מכש"כ שאין בו שום ירידת קדושה אבל בקדושתי' קאי ואסור לשנויי' בי' ולעבוד אחת בשאר עבודות שלא בדרך קדושתו. הנה לפי המבואר פשטי' דקרא מוקמינן לי' בנודר עצמו, דמני' הפרשה משתעי, וממילא ילפינן דיני' דכהן המקריב ובזה סרה קושי' המקרא גם לדעת רז"ל. וראיתי לתוס' שם בזבחים (ד"ה ואם לאו) שכ' דדרשא דהתם פשטי' דקרא, ולא ידעתי היאך. ויש לפרש דעת רבותינו ע"ד אחרת והוא, כי אף שיש נדבה בלא נדר, אבל אין נדר בלא נדבה, כי הנדבה הוא חובת מנא לבד, שבאמרו ה"ז עולה הקדושה חלה על הבהמה, ואם מתה אין הבעלים חייבים באחריותה, והנדר הוא חובת גברא שבאמרו הרי עלי עולה החיוב מוטל עליו להביא עולה, ובקיימו את נדרו ע"כ צריך לפרש ולומר על הבהמה שמביא, ה"ז לעולתי, ובזה הקדושה חלה על הבהמה כמו בנדבה דהוה חובת מנא ג"כ, אמנם חובת גברא ג"כ נשארת במקומה להתחייב באחריותה מצד נדרו (עתוס' ערכין כ' ע"ב ד"ה והא, לכן נ"ל לר"י דגוף השור קדוש) וזהו דא"ק כאשר נדרת נדבה אשר דברת בפיך, כי שניהם דיבר בפיו, בשעה שקיבל עליו את נדרו וחל עליו חובת גברא, ובשעה שהפריש את הבהמה לקיים את נדרו שחלה הקדושה על הבהמה דהוי חובת מנא כבנדבה, וע"ז בא הצווי. מוצא שפתיך תשמור ועשית, שתשמור לעשות כאשר נדרת נדבה כלומר כחובת גברא וכחובת מנא. וממילא יובן מזה שכאשר לא נשלם בהקרבן כוונת הנודר, כגון ששינה המקריב אם שנוי בעלים, אם שנוי קדושה, דחובת גברא נשארת עליו לקיים נדרו בקרבן אחר, ומ"מ לא נסתלקה בזה חובת מנא דהיינו קדושת הבהמה עצמה נשארת במקומה וצריך לעשות כל עניני עבודותי' כפי מה שנתקדשה מפומי' דבעלים, ובזה מבואר המקרא על פשטי' לדעת רבותינו דילפי מני' דלבעלים הוא דלא עלה לשם חובה אבל בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו. וע"ד הפשט יראה שעור המקרא. אשר דברת בפיך (תשמור לעשות) כאשר נדרת וגו', כל דבורי פיך גם בינך לחבירך לא תשנה לעולם, אבל תקיימנו כאלו הי' דבור זה נדר להש"י; מלת נדרת היא פעולה תנאית (קאָניונקטיפוס; אלס האטטעסט דוא געליבדע געטהאן), ומלת תשמור ועשית דרישא תשמש גם להך סיפא:

אשר דברת בפיך. מכאן דרשינן דבצדקה עובר בבל תאחר, אמרו (ר"ה ו') בפיך זו צדקה, ופרש"י ותוס' דכתיב יצא מפי צדקה (ישעיהו מ״ה:כ״ג) ויתכן לפרש כוונה זו על לשון המקרא, כי אם בפיך כאן הוא על אבר הדבור (מונד) היא מלה יתרה, דגם אם לא אמר רק אשר דברת ידענו שהדבור הוא בפה, לכן פירשוהו מלשון פי שיורה על השיעור והמדה (פערהאֶלטניססמאֶסיג) כמו לפי אכלו תכסו על שיעור ומדת אכילה, לפי שכלו יהולל איש על שיעור ומדת השכל, כפי שניו על שיעור ומדת הזמן, ומזה הן אני כפיך לאל (איוב ל״ג:ו׳) על שיעור ומדת הכח (לאל כמו יש לאל ידי) וטעמו לענין הכח אני כמדת ושיעור כחך, כלומר אין לי כח יותר ממך כי מחומר קורצתי גם אני כמוך ואימתי לא תבעתך (דער קראפט בעטרעפפענד בין איך אין דיינעם פער- האֶלטניססע) והמפרשים לאל לשם קדש נדחקו מאד בביאורו, ומזה תהי' תורת ה' בפיך (בא י"ג ט') כמש"ש, והנה חיוב נתינת צדקה הוא איש איש לפי השגת ידו ולפי עשרו וממונו, ע"ז אמר בפיך כלומר לפי מדת ממונך שיעור עושר שלך (נאך דיינעם פערמאגענספערהאלטניססע):