הכתב והקבלה · דברים · פרק 23 · פסוק 25

כי תבא בכרם. בפועל הכתוב מדבר (רש"י), וכ"כ הרמב"ם (פי"ב משכירות) אין הכתוב מדבר אלא בשכיר, וכי אלו לא שכרו מי התיר לו שיבא בכרם רעהו ובקמה שלו שלא מדעתו, אלא כך הוא אומר כי תבא לרשות בעלים לעבודה תאכל. והוא ממ"ש (ב"מ פ"ז) נאמר כאן כי תבא ונאמר להלן לא תבא עליו השמש, מה להלן בפועל אף כאן בפועל. ולפי"ז נ"ל דמלת תבא הוא פעל מן שם תבואה שהוראתו שכר הבא לו לאדם על מעשיו (כבמשלי י"ח) תבואת שפתיו ישבע (ושם יו"ד) תבואת רשע לחטאת (ושם ג') ומחרוץ תבואתה על השכר הרוחני. וטעם תבוא יהי' לך שכר (ווירסט האבען איינקאָממען, איינקונפט, געווינן, פערדיענסט), ולכן ת"א תתגר, וביב"ע ארום תיעול למיסב אגרא כפועל, ואין זה מהם שנוי מלשון המקרא או תוספת עליו כ"א ביאור המלה עצמה. אהני לן גז"ש לסימן מדעי להבין לשון המקרא ולבארו עפ"י ההלכה. עמ"ש (עקב זיי"ן כ"ו) ולא תביא תועבה:

וחרמש לא תניף. הרמב"ם (פי"ב משכירות) יזהיר בזה שכל זמן שהפועל עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו, כי אין הפועל רשאי לאכול אלא כשיגמור עבודתו, כגון שיבצור ויתן בסל וינפץ הסל למקום אחר ויחזור ויבצור וימלאנו, ואינו אוכל אלא עד אחר שימלא הסל. וכ"כ בחינוך (סי' תקע"ח) לא יאכל השכיר בשעת עבודתו מהדבר אשר יעבוד בו, אעפ"י שהוא מותר לאכול ממנו שלא בשעת עבודה והוא בהליכתו מאומן לאומן כשהוא עובד במחובר לקרקע לא הותר לאכול בשעת עבודה ע"ז נאמר וחרמש לא תניף (מדבריו נראה דלא כפרישה שכתב (בחוה"מ סי' של"ז) דלהרמב"ם לא יאכל כשהולך מאומן לאומן לבצור ולמלאות הסל, וגם לאחר שעירה הסל לגת וחוזר מן הגת לחזור למלאותו); ולדעה זו דהרמב"ם לא הבינותי לבאר לשון לא תניף על שלא יאכל בשעת מלאכה, וראיתי להרלב"ג שכתב וחרמש לא תניף, לא הותר לו לבטל ממלאכת הבעלים בהיותו על קמתו לצורך אכילתו השבלים וירים מפני זה החרמש, כי בעת שהוא קוצר אינו מניף החרמש אבל הוא משפילו וכורע עצמו לקצור ומניף החרמש מימינו לשמאלו או להיפך, אבל אינו מניף אותו אלא בשעה שהוא בטל ממלאכתו, ע"כ. ודבריו צריכים תיקון, כי באמת הנפה היא הולכה והבאה שעושה הקוצר בחרמש בשעת מלאכתו וכלשון לא תניף עליהן ברזל (כי תבא) שהיא ההולכה והבאה הנצרכת לסתות האבן, לא הרמה למעלה לפסוק ממלאכתו, אמנם יתכן לומר אף שלשון הנפה היא הולכה והבאה (כבסוכה ל"ז) תרומה היא הרמה למעלה, ותנופה הולכה והבאה, וכשם נפה (זיעב, שווינגע) שהיא כלי שמנהלין בה מצד לצד, מ"מ מצאנוהו גם על ההרמה למעלה, כמו ינופף ידו הר בת ציון, וישמש גם להפרשה והבדלה כענין תרומה, כמו הרומו מתוך העדה (קרח י"ז י') דתרגומו אתפרשו, ויקחו לי תרומה, תרגומו אפרשותא וכפירש"י שם תרומה הפרשה שיפרישו מממונם, ונאמר (מטות ל"א כ"ב) זהב התרומה (ובויקהל ל"ח כ"ד) זהב התנופה (ושם ל"ה כ"ב) תנופת זהב תרומת כסף (ע"ש בפי' רמב"ן), הנה מבואר ששם תנופה הוראתו גם הפרשה והבדלה (ומזה ישמש בהרחבת הלשון גם על דבר המובדל ומופרש בענינו (זאנדערבאר) כמו יפה נוף (תהלים מ"ח) ר"ל מובדל ומופרש ביופי (זאנדערבאר שאן), מלחמת תנופה (יהושע למ"ד) כלומר נצוח מלחמה המופרש והמובדל לשם ולתפארת מכל שאר נצוחי מלחמה (זאָנדערבארער זיעג), ומזה נפתי משכבי (משלי ז') ר"ל משכב מטתי הוא מופרש ומובדל במיני בשמים וריח), ולפי"ז יהי' טעם וחרמש לא תניף לא יבדיל ויפריש את החרמש לפסוק מן הקצירה ולהתבטל מן העסק ולאכול. וטעם על קמת רעך, חסר מ"ם כמו (יתרו י"ט י"ב) השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, וכמו עד יקום גוי אויביו (יהושע יו"ד) שטעמם מעלות ומנגוע מאויביו (כמ"ש ר"ש ב"מ שם), וכן כאן מעל קמת רעך לא יפריש את החרמש מעל הקמה. הכי נראה פירושא דקרא לדעת הרמב"ם. אמנם כל הראשונים חולקי' על הרמב"ם בזה וסוברי' דעיקר אכילתו של פועל מן התורה היא בשעה שהוא עוסק במלאכתו של בעה"ב (עיי' רמב"ן ורשב"א והר"ן בחי' שם ב"מ בשיטה מקובצת, ובטור סי' של"ז), ולדעה זו לישנא דקרא כפשטי', וקטפת מלילות בידיך לאכול, אבל לא תהא קוצר במגל לצורך אכילה, שאם נתן דעתו על המלילות האלו לאכלן אינו רשאי לקצרן במגל אלא קוטפן בידו. וכן אם קצרן במגל לצורך בעה"ב שוב אינו רשאי לאכלן, דהוי לי' תלוש והוא עושה במחובר, והעושה במחובר אינו אוכל בתלוש: