הכתב והקבלה · דברים · פרק 23 · פסוק 21

לנכרי תשיך. תתן לו הרבית אם התנית עמו, ולא תבגוד בו, ולאחיך לא תשיך אעפ"י שהתנית עמו ואתה מתרצה לפרעו אסור לך לתת לו הרבית, למען יברכך כשלא תבגוד בנכרי ולא תחלל את השם (הרע"ס), והוא הפירוש היותר נכון לפי דקדוק מלת תשיך שהוא יוצא לשני פעולים (כמ"ש הראב"ע) המלוה הוא פעול מהלוה בקבלת הרבית, והלוה הוא פעול מהמלוה בשמכריחו לתת לו הרבית, ופי' תגרום ותסבב שאיש אחר ישוך אותך, וכן פירש"י בגמ' (ב"מ ע' ב') בתשובת ר"נ תשיך דוקא קאמר אתה תן לו רבית, וכ"א בספרי לא תשיך לאחיך, אין לי אלא ליה; ולא נקבל פי' המפרשים דבמלוה משתעי קרא דלדבריהם אין הבדל בין תשיך לתשוך. ויבקשו להם חברים מן לא תכיר פנים, וכן חרמש לא תניף שאינם יוצאים לשני פועלים, כי למה לן לדחוקי אנפשן, הפך דקדוקו והפך התלמוד. וכ"כ בס' היראים להרא"ם סי' רע"ב מדלא כתיב תשוך בלשון תפעל אלא תשיך בלשון תפעיל למדנו שפירושו תגרום לו שיקח ממך רבית ובתיב"ע לבר עממין תיזוף מני' בריבותא, וידידי מהר"ש חן טוב אמר מדכתיב לנכרי בלמ"ד יורה שידבר מרבית הנותן לנכרי כי אם מרבית הניקח מנכרי ידבר הי' ראוי לומר את הנכרי בסי' הפעול. והוא דיוק נכון. ודע דלפי האמור דמטעם חלול השם נגע המאמר לנכרי תשיך שלא יהיו האחרים מרננים על ישראל שישקרו בדבורם ולא יעמדו באמונת הבטחתם ולשלם הרבית הקצוצה בשעת הלואה בזה נוכל להצדיק דעת הרמב"ם שכתב (רפ"ה דמלוה) מ"ע להשיך לנכרי שנא' לנכרי תשיך, דייק בלשונו "להשיך" בלשון המקרא ללמדנו שהישראל שהוצרך ללוות מעות מנכרי ברבית, הישראל מצווה ועומד לשמור מוצא שפתיו ולשלם לנכרי הרבית כפי המדובר, כי בבגדו בו במניעת קיום דבריו הוא מחלל ה' ואין ממשמעות לשון הרמב"ם כלל שהישראל מצווה לקחת רבית בהלואתו לנכרי' דא"כ הול"ל מ"ע להלוות לנכרי ברבית. ועוד דאם מלקיחת רבית משתעי קרא דלנכרי תשיך, יהי' לשון המקרא מבולבל מרישא לסיפא, דסיפא תשיך מנתינת רבית מלוה למלוה מיירי (לפי המקובל וכמ"ש הרמב"ם פ"ד ה"ב) ותשיך דרישא מלקיחת רבית. ומה זה יכריחנו לומר כדברי הכ"מ דנשבקי' לי' לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשי' דתשיך דסיפא אלוה קאי ותשיך דרישא אמלוה, אחרי שיש לנו טעם ברור להעמיד לשון המקרא על מכונו כראוי. ולא ניחא לרמב"ם לומר (כהראב"ד והעומדים בשיטתו) דמ"ע לנכרי תשיך הוי לאו הבא מכלל עשה שלא ישיך לישראל, דא"כ הו"ל לתלמודא למיחשב הך מ"ע בהדי אינך דקחשיב (ס"פ איזהו נשך) שהמלוה והלוה עוברים עליהם ולומר שעוברים גם על לאו הבא מכלל עשה דלנכרי תשיך. ור"נ דאמר לרבא (שם ד' עיי"ן) לעבור עלי' בעשה ול"ת, הוא להרמב"ם שנוי' בעלמא לדחות דברי רבא. ולפי"ז מה שהקשו על הרמב"ם ממאי דאמרי' מלוי ברבית מאימתי חזרתן, דאפי' לנכרי לא מוזפי, וממה דאמרי' כספו לא נתן בנשך אפי' רבית דנכרי, דמשמע שאין מצוה בדבר (עיי' בהגהות מיימוני שם) אין מכאן סתירה כלל להרמב"ם, דהוא לא אמר שלקיחת הרבית ממנו הוי מ"ע כ"א נתינת הרבית אליו. ולזה התחיל שם הרמב"ם "לאחיך אסור ולשאר העולם מותר" שיש ברבית הנכרי מן המצוה ומן המותר, שהלקיחה ממנו מותרת, והנתינה אליו מצוה. וכן חכמים אסרו ההלואה אליו ברבית, והתירו ללוות ממנו ברבית. כן נ"ל בדעת הרמב"ם מלשונו בחבורו (ואף שאין כן דעתו בסה"מ שלו) ואף החולקים על הרמב"ם בזה וסוברים שאין המכוון בלנכרי תשיך רק ההיתר לנתינת הרבית אליו, ע"כ יודו שבמניעתו מלתת אליו כפי המדובר עושה סרה הקשה מכל עברות שבתורה והיא חלול השם הנכבד והנורא כמבואר בסמ"ג לאוין ב', המשקר לנכרי או המרמה אותו או יעשה לו עול הם בכלל מחלל השם. ע"ש. הלא יאמרו הכזה עם ה' יקרא אשר עליהם אמר הנביא שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית:

למען יברכך וגו' על הארץ. אין ראוי שיובן מזה שלא תנהג זאת האזהרה כ"א בארץ ישראל כי אין לו התלות בארץ וכבר נזכר במה שקדם בזולת זכירת ארץ, ואמנם הכוונה בזה הוא שבקיום זאת המצוה ימשך הטוב שיברכך ה' על הארץ הנבחרת, אולם בזולתה לא ימשך ממנה להתברך בכל משלח ידיך כי אין שאר ארצות מוכנת לברכה כמו זאת הארץ שהיא מוכנת מאד שידבק בה ההשגחה האלהית (רלב"ג) ודברי המבאר בזה בטלים למי שיש לו אמונת חכמים: