הכתב והקבלה · שמות · פרק 12 · פסוק 41

צבאות ה'. תרגום צבאות חיל, כענין חיל פרעה, חיל גדול מאד. ויראה ההבדל שבין חיל לצבאות הוא, חיל הונח על קבוץ עם רב ע"ש הכח והגבורה שיסובב מהם לאדוניהם ומנהיגיהם להתגבר על השונאים העומדים נגדם במלחמה, כי חיל ענינו כח, כמו אשמח כי רב חילי, לא בחיל ולא בכח, אמנם צבא הונח עליהם ע"ש התאחדותם והתחברותם זע"ז בחפץ לבם וברצון נפשם להיות מקובצים בעשיית דבר כאיש אחד חברים (ווילליגער פעראיין), ולא לאנשי מלחמה בלבד, כי גם משמרות כהונה ולוי' נקראו כן, כמו הבא לצבא צבא באהל מועד, ישוב מצבא העבודה, כי שרש צב יורה על התאחדות והתחברות דברים פרטים יחד, כמו של תשלו לה מן הצבתים (רות ב׳:ט״ז) והוא אגודת השבלים, ובלשון ארמי שרש צב ישמש על החפץ והרצון, כמו ולא אביתם לעלות תרגומו ולא צביתון, והרבה ממנו בדניאל, ונתתי צבי בארץ החיים (יחזקאל כ״ו:כ׳) אמרו עליו (כתובות קי"א) ארץ שצביוני בה, כלומר רצוני וחפצי. ולזה מחנה שאר העמים נקרא חיל, כי בוטחים על חילם וברוב כחם יתהללו. אבל מחנה ישראל הבוטחים בה' עדי עד וה' ילחם להם ידעו כי לא כחם ולא גבורתם יעשה להם חיל, (ככתוב לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו. וישראל שיצאו למלחמה נאמר עליהם הירא מעברות שבידו ילך וישוב לביתו) לא נקראו בשם חיל כ"א צבאות ה', צבאות ישראל (מ"א ב'), וטעמו מאסף אנשים המאוחדים ומחוברים יחד בחפץ נפשם לעמוד תחת משמרת ה' ולעשות ככל אשר יצוה עליהם, ובזה יתיישב שנוי לשון במלחמת מדין. שאמר (מטות ל"א מ"ח) ויקרבו הפקודים אשר לאלפי הצבא, וכן בכל הפרשה קרא את אנשי המלחמה בשם צבא, ובפסוק י"ד שם אמר ויקצוף משה על פקודי החיל, כי בהחיותם את הנקבות נגד רצונו ית' קראם חיל, שהיו דומים בזה לשאר חיילות העושים במלחמה כרצונם. אמנם בענין המלחמה עצמה שהיו עושים כפי הרצון המצווה קראם בשם משובח צבא. והנה על ברואי מעלה כשמש וירח וככבים הונח שם צבא השמים, כי הם בעלי חיים משכילים, לפי הסכמת מחברים גדולים, והם באמת מתאחדים לעשות רצון קונם. (ודע דבכתובים לא נמצא צבא הארץ, כי השמים והארץ וכל צבאם, כבר אמרו שהוא מוסב על השמים לבד, רק בדברי רבותינו נאמר גם על ברואי מטה. (ערש"י ש"א א' בשם אגדת ריה"ג), ובדרך זה יתבאר גם שם צבאות שהוא ית' מתואר בו, ויתיישב בו גם מה שמתקשים המחקרים בענין החפץ והרצון המתייחס אליו ית'. דאיתא ברע"מ (פינחס רנ"ח א') צבאות סהיד עלי' כדכתיב וכמצבייא עביד בחיל שמיא. הנה יבאר שם צבאות לענין החפץ והרצון וכן במדרש הנעלם (ריש שה"ש ד' מ"ט ב') אמר צבאות, דא איהו תיאובתי' תדיר לשבחא. ומצד בחינה זו אמר במכדרשב"י ואתחנן רס"ט ב', בזמנא דאמר כה אמר ה' צבאות, כדין מלה אתי' ברחמי, כי הרחמים והרצון משתתפים ובמכדרשב"י (פקודי רנ"ז ב') וכד מתחברן דא בדא כדין שליט על האי אתר (אתרשים) שמא קדישא דאקרי צבאות. (ושם רס"א ב') חבורא דנביאים ומראות ברזא דאתוון דשמא קדישא דאקרי (צבאות בא"ת ב"ש) השתפ"א דאיהו רזא דשמא דאקרי צבאות. ובחולין ס' אמרו מ"ב לדעתן נבראו בצביונם נבראו שנאמ' וכל צבאם, ע"ש רש"י ורש"א). אמנם המחקרים יחקרו בזה, אמת הוא כי כל פעולותיו ית' אינם כפעולות טבעיות שאינם בידיעה והכרה ושאין בכחם לעשות הפך טבעם, אבל הן בבחירה ורצון גמור, אבל הרצון הזה צריך בינה, כי לא יפול ענין רצון על דבר שהוא נמצא תמיד על אופן אחד, ויתחייב מזה שיהיה בעל הרצון משתנה מלא רוצה אל רוצה, שמתחלה לא היה רוצה בדבר ועכשיו בעת הזאת משנה רצונו ורוצה בו, וזה דבר אי אפשר לאומרו אצלו ית' כי אינו משתנה. והיתר ספק זה הוא שאין לדמות רצונו ית' לרצון האדם, שבאדם הרצון הוא מחודש, אבל אצלו ית' הרצון הוא קדום, ר"ל האדם אף שבתחלה לא היה רוצה באיזה דבר, מ"מ בהתחדשות סבה יתחייב התפעליות והתחדשות לכן ישתנה מלא רוצה אל רוצה, אמנם אצלו ית' אין בו שום התחדשות, כי מה שהוא רוצה עתה זה היה רוצה עולמית, ובתחלת הוית הדבר היה בוחר מיד במושכל ראשון בלי שום עיון, עד"מ לברוא את העולם בזה הזמן לא קודם לכן ולא אחרי כן, כי הוא ית' הוא הפועל השלם וידע הכל בציור ברצונו הקדום והיה הכל ידיעה אחת והיה יודע מציאת האדם בידיעה קודמת קודם הויתו כל הזמן ההוא שלא היה נמצא וידע ג"כ בידיעה קודמת הזמן אשר יהיה האדם בנמצא, לכן אין בזה שנוי בחקו ית' כלל (עיי' בדברי בעל הענפים לעיקרים מ"ב פ"ג וד'), הנה באדם הרצון הוא מחודש, ויש הבדל גדול בין הלא רצון המוקדם בין הרצון המתאחר, והם נפרדים זה מזה ומחולקים בתכלית הפירוד. אמנם אצלו ית' הרצון הוא קודם, לא מצד התחדשות, ואין הבדל בין הלא רצון לרצון, כי הם מתאחדים ומתחברים זה עם זה בתכלית האחדות והתחברות גם יחד. ואחרי שבהוראת צבא הוראה תאומית וכפולה כמו שקדם, הא' התאחדות והתחברות, והב' החפץ והרצון, הנה שתי ההוראות האלה ישנם בשם צבאות שהוא ית' מתואר בו, וטעם צבאות בעל רצון המתאחד (וויללענאייניגעס וועזען), כי אין שנוי ברצונו ית' בהתחלפות מדותיו מדין ורחמים ולהפך, כמאומת מפי חכמי האמת מהתאחדות מדותיו ית', וכל זה נכלל בשם צבאות, ולזה יתחבר שם צבאות פעם להוי' ב"ה, ה' צבאות, שהוא רחמים, ופעם לאלהים, אלהי צבאות, שהוא דין. ודעת המפרשים בשם צבאות לשון חיל, כלומר אדון החיילות, חיילות מעלה ומטה, וטעמו שהוא מושל על כלם, הם לא יצליחו בכחם כ"א בכחו וברצונו (עיי' ר"ש ב"מ ורש"י ש"א א' י"א), וזה ניחא לר' יוסי (שבועות ל"ה) דשם צבאות נמחק, אמנם למאי דקי"ל שהוא מן שאינם נמחקים ודומה לשם הוי' ואדני, ע"כ אין מקום לפרשו כדעת המפרשים, כי לפירושם מאמר ה' אלהי צבאות דומה למאמר אלהי עולם ה', וכמו שמלת עולם אין בו קדושה ככה בצבאות, ולזה צריכים אנו לפרשו אליבא דהלכתא בהוראה מיוחדת לעצמו דומה לשאר שמות הקדושים, ולזה תראה כי יב"ע לא תרגם כלום שם הקדש צבאות והניחו בארמי כבעברי, עם שבשאר מקומות תרגם צבא צבאות לשון חיל: