הכתב והקבלה · שמות · פרק 12 · פסוק 40

ומושב בני ישראל. משנולד יצחק עד עכשו היו ת', ושלשים שנה משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק (רש"י) והיא דעת רבותינו. ואע"ג דכתיב (ר"פ לך לך) ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן, ומעמד בין הבתרים היה אח"כ ימים רבים, אבל הענין מתיישב למה ששנו בסדר עולם, אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה, וחזר אח"כ לחרן ועשה שם חמש שנים, וע"ז נאמר ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן. וענין הכתוב כי בצאתו מחרן שלא חזר וראה עוד בית אביו היה בן ע"ה שנה (רמב"ן), וכמו שדרשו בב"ר לך לך תרי זימני אחת מארם נהרים ואחת מארם נחור שהפריחו בין הבתרים והביאו לחרן (והענין מבואר באר היטב ברא"ם ר"פ לך לך), ולדעתי המקראות עצמן יוכיחו שגזרת ברית בין הבתרים היה מוקדם בזמן, כי בתחלת המראה אמר (לך לך ט"ו ז') אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, וע"ז טען אברהם לאמר במה אדע, ואם היה זה מאוחר בזמן ממה שנאמר (שם י"ב ה') ואברם בן ע"ה שנים, יקשה הלא גם שם נאמר וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, ושם לא טען אברם מאומה, אבל נתן תודה ובנה מזבח על הבשורה הטובה הזאת, ואיך טען אחר זמן על הבטחה זו עצמה שכבר קיבלה בזמן מוקדם, אבל זה יורה בביאור, שהבטחת הארץ בברית בין הבתרים היתה הבטחה ראשונה אף שמאוחרת במקרא, וע"ז טען. אמנם הבטחת הארץ המוקדמת במקרא היא באמת הבטחה שניה, לכן לא טען כי כבר נכרת עליה הברית. וכללא בידינו אין מוקדם ומאוחר בתורה. ודע דבפרקי דר"א (פ' מ"ח) איתא דאותן ת"ל שנים דקרא דילן הם בעצמם רד"ו שנים, כי ישראל ישבו במצרים רד"ו שנים, וחמש שנים עד שלא בא יעקב למצרים נולדו לו שני שבטים ליוסף מנשה ואפרים, והם מן השבטים, שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, הרי רט"ו שנה, ימים ולילות הרי ת"ל שנה. וכאמרם בש"ר שלא הניחום לילך לבתיהם בלילות וישנו בשדות לכן נצטרפו גם הלילות בחשבון. והנה לתנא דפרקי דר"א לשון ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים, על מכונו, אבל לאינך תנאים דמחשבי' ת"ל שנים משנגזרה גזרת בין הבתרים, ומצרפינן ר"כ שנים שישבו האבות בשאר ארצות, ועליהן לא שייך לשון מושב בני ישראל, גם ישיבתם לא היה במצרים, א"כ לשון המקרא צריך יישוב. לכן אמר הרא"ם בכוונת הכתוב כאלו אמר וכל מושב בני ישראל אשר באחריתן ישבו במצרים היה ת"ל שנה. והרשב"ם ורלב"ג יאמרו שהמקרא חסר, וראוי להיות אשר ישבו במצרים עד סוף ת"ל שנים. כי אותן רד"ו שנה שישבו במצרים היו סוף ת"ל שנים, ואין הדעת מתיישבת בהוספת תיבות על לשון המקרא. לכן נ"ל בביאור מושב וישבו, כי לשון ישב ישמש גם על עכוב והמתנה כמו ותשבו בקדש; וזה על שני דרכים, הא' שההתעכבות וההמתנה היא בבחינת עצמה לבדה, כמו שבו לכם פה עם החמור, שבו לנו בזה, שאין המכוון בם רק העכוב וההמתנה בלתי כוונה לדבר אחר (ווארטען אויפהאלטען), והב' שההעכוב וההמתנה איננה כ"א הכנה וכדבר טפל אל המקווה בתכליתה שהוא העיקר, כמו ככפיר יושב במסתרים, עכובו במסתרים איננו מכוון לעצמו כ"א אל המקווה ממנו והוא לטרוף טרף. וכן וישבה לפתח ביתה, אין רצונה בישיבה והמתנה זו, רק שהיא הכנה לבוא עי"ז לתוחלתה במלאת תאות נפשה. ומזה (ירמיהו ג׳:ב׳) על דרכים ישבת להם. וכן ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, כאילו כביכול ימתין ויצפה על תהלות קרוצי חומר, וכן (שופטים ו׳:י״ח) אנכי אשב עד שובך, העיקר התכלית המכוון בקבלת המנחה. בכל אלה ההמתנה והעכוב לא נחשבה לכלום כי עיקר היחול והצפוי אל התכלית העיקרי המכוון בהמתנה (ערווארטען). מעתה אם יהיה המכוון בלשון מושב וישבו דקרא דילן מענין הראשון, התעכבות והמתנה בבחינת עצמותה, מושב (אויפענטהאלטסצייט) ישבו (געווארטעט, אויפגעהאלטען), באמת יקשה מה הוא מושב בנ"י אשר ישבו במצרים, דבאמת זמן התעכבותם במצרים לא היה ת"ל שנים כ"א רד"ו, אבל המכוון בלשון מושב וישבו מענין השני, המתנה ועכוב עם המכוון לתכלית המקווה (והוא השגת ירושת הארץ וכדומה ממעלות עליונות הנועדות לאברהם בברית בין הבתרים, שהגירות תהיה הכנה להם), והיא הרגע האחרונה שבסוף ת"ל שנים, אשר רק אליו נשאו את נפשם כל ימי משך ישיבתם, ורק עליו היו מחכים ומצפים, שפיר אמר עליו, אשר ישבו במצרים (ערווארטעט), כי רק אותו הדור האחרון הגיע אל הנקודה הזמנית המקווה. וכן רגע האחרון שבסוף ת"ל שנים שהוא נקודה הזמנית המקווה נקרא מושב (ערווארטונגספאָללער צייטפונקט); האבות אשר לפניהם שישבו בשאר ארצות ר"כ שנים, לא היתה המתנתם ועכובם רק בבחינת עצמותה כי לא הצטרף עמהם התכלית המקווה, ורק אצל בניהם אשר ישבו במצרים רד"ו שנה האחרונים, והגיעו על רגע האחרון המקווה, שפיר שייך מושב וישבו על כוונה שניה. וכמו שנקרא הלילה הזה ליל שמורים (ערווארטונגספאָללע נאכט) שפירש"י שהיה הקב"ה שומר ומצפה לקיים הבטחתו להוציאם בו. ולפי"ז שלשים וארבע מאות שנה דקרא איננו מספר היסודי (פיער הונדערט אונד דרייסיג) שהוא המשך כל הזמן הזה, אבל הוא מספר סדורי (דאס פיערהונדערט אונד דרייסיגסטע יאהר) שאינו מדבר רק מן השנה האחרונה שהוא השנה המקווה. ודע שהרמב"ן לא נחה דעתו בדרך זה של סדר עולם, וימציא לו חשבון אחר של הת"ל שנים, ומי לא יראה גודל דוחק דבריו. ועל דברי ראב"ע בזה כבר התעורר רמב"ן עליו, ודברי רי"א אין להם שחר. וכל מה שנדחקו מבלתי יכולת לתקן ענין החמשה שנים הנוספים על זמן החשבון מברית בין הבתרים. והרא"ש (בעל מעשי ה') המציא לו חמשה שנים, שכלכל יוסף את אחיו, שנאמר עוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, שאותם אינם נמנים בכלל רד"ו שנה, שהכתוב אומר רדו ושברו לנו אוכל, א"כ אין הענין רק מאז שהתחילו לאכול משלהם, אבל אותן חמש שנים היו אוכלים על שולחנו של מלך ואינם ימי צער בחשבון רד"ו שנה. גם דבריו אלה אין להם מקום, כי מעדות הכתוב כלכל יוסף את אחיו גם אחר מיתת אביו, ככתוב (ויחי ו') אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, א"כ היה צריך לנכות כל אותן השנים שהיה יעקב במצרים, וכל הימים שכלכל יוסף את אחיו. ואין לנו אלא דעת רבותינו, וגם לשון המקרא יתיישב על פשוטו לדעתם. ואין צורך להוסיף בו מאומה: