הכתב והקבלה · שמות · פרק 12 · פסוק 43

בן נכר. לאו אל נכר, לתושב, ושכיר, אזהר קרא דאינהו לא חיישו למה דאזהר רחמנא, אמנם האזהרה היא לישראל שלא יאכיל להם, ולסבה זו שלא אמרה תורה לא יאכיל בלשון אזהרה לישראל, לכן אין לוקין על לאוין אלו (רמב"ם פ"ט מק"פ ה"ז). בן נכר. שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ואחד נכרי ואחד ישראל משומד במשמע (רש"י ממכילתא) והכתוב לא הוצרך אלא לישראל, וכן ת"א כל בר ישראל דאשתמד, שהתנכר לאחיו ולאביו שבשמים במעשיו הרעים, והוא משומד שהזכירו חכמים בכל מקום, ופירושו מנוכר, ושיעורו משומדע מלשון ואשתמודע יוסף לאחוהי ואינון לא אשתמדעוהו, וחסרו העי"ן כמו שהבליעוה במלות רבות ואמרו מדם במקום מדעם, דור קטי דור קטיע, בקי בקיע (רמב"ן) כי שרש נכר ישמש דבר והפוכו, הא' ידיעה והכרה (ערקעננען) כמו ויכר יוסף את אחיו, והב' שלילת ההכרה (פערקעננען) המתחפש ומשתנה במעשיו בבגדיו ובדבוריו כדי שלא יכירוהו, כמו ויתנכר אליהם (מקץ מ"ב) כמ"ש רמב"ן שם, פחד יוסף פן יכירוהו אחיו לכן התנכר אליהם, ששם המצנפת על מצחו ושינה עצמו, כמו שנאמר באשת ירבעם קומי נא והשתנית ולא ידעו כי אשת ירבעם את, וכתיב (מלכים א י״ד:ה׳) ויהי כבואה והיא מתנכרה, ע"כ. ולזה יורה שרש נכר על ההכחשה והכפירה ( פערלייגנען) כמו פן ינכרו צרימו (האזינו ל"ב כ"ז) ואותותם לא תנכרו (איוב כ״א:כ״ט). פי' הר"ש ב"מ ענין הכחשה הפך ההכרה, וכן פירש בערוך פרחון. וכן בן נכר כאן פירושו כן, והוא תאר לכל הכופר בעיקר ומכחיש באמתת מציאות אלהות (גאָטטעסלייגנער, וואהרהייטספערקעננער) ואין הבדל בזה בין ישראלי לאינו ישראלי, כל המכחיש באמתת מציאותו ית' נקרא נכרי או בן נכר. והנה בשאר מקומות סתם נכרי או בן נכר הוא תאר לאינו ישראלי, כמו כל בן נכר אשר לא מזרעך הוא, וכל בן נכר נמולו אתו (לך לך) ומיד בן נכר לא תקריבו (אמור) לנכרי תשיך וכדומה לזה הרבה שהם תאר לאינו ישראלי, וכת"א בר עממין, אמנם כאן באה הקבלה שפי' בן נכר הוא אף לישראלי המכחיש באמתת מציאותו ית', דומה לזה (יחזקאל מ"ד ט') כל בן נכר וגו' לא יבא אל מקדשי, שמדבר מכהן שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, (ערש"י סנהדרין פ"ג ב' ד"ה בן נכר). (וראיתי מי שכת' כי שם נכרי המוזכר המקראות על שאינו ישראלי, אינו מצד שנוי הדת כ"א מצד זרות מקומי, להיותם זרים נגד ישראל שהיו תושבי הארץ (פרעמדע, אויסלאֶנדער) ומזה השתבשו להקל באיסור רבית לישראל. ואין זה נכון כי בשם זה היה מתואר האינו ישראלי כבר קודם שהיו ישראל תושבי הארץ, כמו בן נכר נמולו אתו, באברהם, הסירו אלהי הנכר ביעקב, ואז היו האבות זרים וגרים בארץ נגדם כי הם היו תושבים. אבל שם נכרי לפי עצם הוראתו הוא על המכחיש באמתת מציאותו ית' ואין בה הבדל מקומי וזמני ואישי. ולפי"ז אין בברכת שלא עשני נכרי שום פחיתות לכל האומות שאנחנו דרים ביניהם, כולם יודו באמתת המציאות, והמכחיש בזה גם בעיניהם הוא מבוזה, ועל השיתוף הם אינם מוזהרים). והנה מלת בן המתלוה עם מלת נכר טעמו תולדה (פאָלגע) כי כל תולדה היוצאת מפעולה נקרא בן, התולדה מזווג זו"נ וכן תולדה היוצאת מאיזו מדה או תכונה ומזיגה ואיכות ואומנות נקרא בן, כמו בן כסיל, לא שאביו כסיל, כ"א שיש בו בעצמו תולדת ממדת הסכלות, וכן בן חכם, בן בליעל, וכן בן נכר, שיש בו תולדה ממדת ההכחשה והכפירה, להכחיש אמתת מציאותו, ולכפור בעיקר. אמנם אם נאמר שמלת נכר הוא שם תאר, היה ראוי להיות מלת בן צרוי', כמו בן חכם בן כסיל (משלי י') בן פריץ (יחזקאל י"ח) בן שהוא חכם, שהוא כסיל, שהוא פריץ, ומדמנוקד בן בשלש נקודות יורה שהוא נסמך ואין תאר נסמך למתואר, לכן יתכן כאן לומר שמלת נכר הוא שם דבר ומלת בן כפשוטו ע"ד שכת' הרמב"ן על פורה רוש ולענה (נצבים) כי משורש מתוק לא יצא מר וכל אשר לבבו שלם עם ה' הנכבד ולא הרהר באלילים לא יוליד מודה בה, ע"ש. וישראל שהמיר וכופר בעיקר ומכחיש במציאותו הוא באמת בן ותולדה מאיש שהיה כופר ומכחיש. ובשאר מקומות לא ידעתי טעם לשלש נקודות: