הכתב והקבלה · שמות · פרק 22 · פסוק 14

אם בעליו עמו. רבותינו (ב"מ צ"ו) פירשו אם שאל גם את הבעלים בעת שנטל את החפץ בשאלה פטור השואל מלשלם אעפ"י שאין הבעלים שם עמו בעת הגניבה והאבדה או בעת שנאנס, אבל אם נטל השואל החפץ ונעשה עליו שומר תחלה ואח"כ שכר הבעלים או שאלן חייב השואל לשלם אעפ"י שהיו הבעלים עומדים שם בעת שנאנס דבר השמור, וע"ז נאמר בעליו אין עמו שלם ישלם. עי"ש בגמרא. הנה להסביר דעתם על לשון המקרא לומר שהפטור והחיוב של השומר הכל תלוי בשעת שאלה דוקא נ"ל שהוא מובן בלשון בעליו שקראה התורה את המשאיל, ולא קראתו רעהו כאשר התחיל ישאל מעם רעהו, כי באמת השואל כלי מחבירו או בהמה, מיד שמשך וזכה אין הבעלים יכולים להחזירו מתחת ידו עד סוף ימי השאלה, ואפי' מת השואל היורשים משתמשים בשאלה עד סוף הזמן, כי השואל קנה הגוף לפירותיו עד הזמן הקצוב (ע' ברמב"ם פ"א משאלה ופקדון ה"ה ועיי' בהגהו' מיימוני פ"ו מנדרים, דלר"ת אע"ג דשאלה לא קני', מ"מ אין המשאיל יכול לאסרו כל ימי שאלתו. הנה מסבה זו מיד שמשך השואל וזכה לא נשאר לו למשאיל בגוף החפץ רק קנין הגוף, אבל קנין הפירות נסתלק ממנו לכל ימות השאלה, ואיננו עוד בעל החפץ בכל ענינים כמו שהוא בשעת שאלה, מעתה כשאמרה תורה אם בעליו עמו לא ישלם, ע"כ משעת שאלה ידבר שאז עדיין לא נסתלק קנין הפירות מהמשאיל, והוא בעל החפץ בכל עניניו, ואז פטרתו התורה לשואל, אבל כשאין המשאיל עם השואל רק בשעה שלא נשאר אצלו רק קנין הגוף של החפץ ולא נקרא עוד בעל החפץ לענין קנין פירותיו, ואינו בעליו בכל עניניו בזה לא פטרתה התורה, ושפיר ארז"ל לא היה עמו בשעת שאלה אעפ"י שהי' עמו בשעת מיתה ושבורה ושבוי' חייב, כך נ"ל להסביר דרז"ל בפשטות לשון המקרא. דוגמא לזה נכסי צ"ב דפליגי ר"י ור"א (ב"ב קנ"ח) דלר"י הם בחזקת יורשי הבעל, דמתוך שקיבל אחריות עליו קנאם והרי הם כממונו, ולר"א הם בחזקת יורשי האשה שהיו שלה דהנעלת לי' מבי אבוה; אף שיש לגמגם קצת ע"ז מהא דבעל בנכסי מלוג של אשתו. וי"ל עוד כיון דמשעת שאלה נסתלק המשאיל מחיוב מזונות לבהמתו (כי זה חל על השואל) ואינו נקרא בעל הבהמה בכל עניניו, לכן כשאמרה תורה בעליו עמו אינו מדבר רק באותה שעה שהוא בעל הבהמה באמת והיינו בשעת שאלה שעודנו בעל הבהמה לענין חיוב מזונותי' משא"כ בששאול עמו רק בשעת אונסין לא יקראנו הכתוב בעליו כיון שאינו תו בעל לבהמתו להתחייב במזונותי', וז"ש (ב"מ צ"ו) מסתברא שאילה עדיפא שכן חייב במזונותי'. ויסוד מה שדרשו רז"ל לענין שאלה בבעלים הוא נכון ואמתי, כי אלו הי' כתיב בעליו אין אתו היה צריך להיות אתו ממש, השתא דכתיב עמו משמעותו אע"פ שאין עמו ממש אלא במלאכה אחרת הוי ג"כ שאילה בבעלים ופטור (רש"פ), וכבר הוזכר למעלה (סוף פ' ויחי) ההבדל שבין עמו לאתו:

אם שכיר הוא. פירש"י אם השור הוא שכיר בא בשכרו ליד השוכר, ע"י שכרו נשתמש בו ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין. לפירוש זה לשון המקרא הפוך והיה ראוי לומר בשכרו בא כאשר העיר הרא"ם. ועוד שאין מפורש במקרא בשוכר מענין תשלומין, כי לשון בא בשכרו מוסב על ביאת השור ליד השוכר לתת טעם מדוע דין השוכר אינו כדין השואל. ולשון רשב"ם אם שכיר הוא, ששכר בהמת חברו לעשות בה מלאכתו, בא בשכרו כלומר שכר הוא נותן לו ואינו דומה לשואל לכן פטור מאונסין וחייב בגניבה ואבדה כשומר שכר. ולדבריו היה ראוי לומר שוכר לא שכיר. ויב"ע תרגם בא בשכרו עאל פסידי' באגרי', שהנזק יבוא תמורת השכר. ולשון המקרא לפי"ז קטוע. וז"ל הגר"א אם בעליו עמו וגו', שהי' לו לשמור בהמתו בעצמו. אם שכיר הוא שהוא שכיר לשואל, וס"ד שאין לו רשות לשמור בהמתו, לכן אה"כ בא בשכרו ששמירת הבהמה בא ג"כ בשכרו, והי' לשמור, ע"כ. ולא זכיתי להבין דבריו, דהא תלמוד ערוך בידינו (ר"פ השואל) הי' עמו במלאכתו בשעת שאלה אעפ"י שאינם עמו במלאכתו בשעת האונס דינו דין שאלה בבעלים, ואם לא היה עמו בשעת שאלה אע"פי שהי' עמו בשעה שנאנסה אינו בדין שאלה בבעלים, ועוד דלא בעי' שיהא שאול עמו באותה מלאכה דוקא, דאפי' שאול למלאכה אחרת נמי שאלה בבעלים היא. וראיתי לרלב"ג שכתב אם בעליו עמו בשעת שאלה לא ישלם, כי מפני שהבעלים הם תחת ידו בשעת שאלה לא יתכן שישתעבד לו זה אז בשמירת הבהמה, כי אין האדם אדון ועבד יחד לאיש. ואם אין בעליו עמו בשעת שאלה, נשתעבד בשמירה בשעת השאלה אע"פי שהוא עמו במלאכתו בשעה שנאנסה אינו בדין שאלה בבעלים, ע"כ. ואפשר לכוין דבריו בדעת הגר"א, דכיון שהבעלים שאולים לשואל בתחלת שאלה ואין השואל משתעבד אז לשמירה הי' להם לבעלים לשמור בעצמם אח"כ, וכן כשבתחלת השאלה הבעלים שכירים לשואל שאין השואל משתעבד אז לשמירה חל חיוב השמירה מתחלה על הבעלים. ול"נ דמקרא זה מוסב על פרשת שומר שכר שלפני זה שחייבו התורה בגנבה ופטרו מאונסין, ולא הזכיר שם מה דינו דשומר בדמי שכירותו, ובא במקרא זה להודיענו שהבעלים חייבים לשלם לשוכר שכר שמירתו, עז"א אם שכיר הוא שהשומר הזה הוא שכיר לבעלים כי התחייבו לו שכר על שמירתו אע"פי שהתורה פטרתו באירעו אונס מיתת הבהמה, מ"מ הבעלים חייבים לשלם לו שכירותו. וזה"ש בא בשכרו, השכיר יבוא לבעלים עבור שכרו לתבעו מהם. והבי"ת כמו ויעבד ישראל באשה, בעבור אשה לקחתה לו, כן בשכרו בעבור שכרו כדי לקחת מבעליו. עיי' במ"מ (פ"ב משכירות ה"ב) שהוכיח מסוגי' התלמוד ששומר שכר הפטור מאונסין, אם נאנס לא הפסיד שכרו, אלא נשבע שנאנס ונוטל שכרו. וכן הוכיח הש"ך (חוה"מ ש"ג סק"ה) ממקום אחר בתלמוד. ולדברינו דיני' דמ"מ הוא מקרא מפורש. ודע שבנתיבות המשפט שם בחוה"מ כתב אהך דינא דמ"מ, שאינו יכול לתבוע שכר שמירה רק עד שעה שנאנס. ע"ש. ומלשון בא בשכרו דקרא יהי' משמע לכאורה שיוכל לתבעו על כל זמן השמירה, וכשנאנסה הבהמה בחצי היום חייב לשלם שכרו גם על חצי האחרון מן היום. ואין מקום כאן לדבר בזה ברחבה לפי ענין המחברת: ויותר יתכן בכוונת המקרא שבא להורו' כי נבלת חמור זה שמסר לו ועורו משועבדין לזה השוכר למה ששכר אותו, ויוכל השוכר למכור הנבלה וליקח או לשכור בדמיה בהמה אחרת, כהרמב"ם (פ"ה משכירו' ה"ב) השוכר את הבהמה ומתה או נשברה בין ששכרה לשאת בין ששכרה לרכוב, אם אמר לו חמור סתם אני משכיר לך חייב להעמיד לו חמור אחר, ואם לא העמיד יש לשוכר למכור הבהמה וליקח בה בהמה אחרת, או שוכר בהמה בדמי' אם אין בדמיה ליקח, עד שיגיע למקום שפסק בו, וכמ"ש המ"מ שם, שהבהמה נשתעבדה לשוכר לכן יוכל ליקח או לשכור בדמי', אבל אין המשכיר מחוייב לשכור לו מנכסיו, דבמה נתחייב לו, ע"ש. וזה טעם אם שכיר הוא בא בשכרו, אם השור שכיר הוא, השור בעצמו יבוא לשוכר בשכרו, כלומר שהוא בעצמו נשתעבד לשוכר בעבור השכר שנתן לבעליו: