הכתב והקבלה · שמות · פרק 22 · פסוק 10

אם לא שלח. לרש"י לא שייך לפרש מאמר זה אלא על השמוש לצרכו, כי טענת מת נשבר נשבה לא נכללה בו, ולזה יפרש שבועת ה' תהי' בין שניהם, שכן הוא כדבריו, כלומר ואז יפטר בטענת אונסין, ואח"כ התנה ואמר אימתי הוא פטור בשבועה שנשבע שמת או נשבר או נשבה, אם לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו, כי אם שלח בה יד ואח"כ נאנסה חייב באנסי' כמ"ש הרא"ם, ודחוק מאד לפרש מאמר אם לא שלח לתנאי לבד, ועיקר ענין השבועה יחסר מן המקרא; ונ"ל אף שבלשון התלמוד לא כללו בלשון שליחות יד רק התשמיש, מ"מ בלשון המקרא כולל יותר, כמו (שמואל א כ״ו:י״א) לשלוח ידי במשיח ה', שהוא שליחות יד בגוף האדם ובנפשו, לפי"ז נוכל לומר דבמאמר אם לא שלח נכלל ג"כ תיכן ענין השבועה, לאמת טענתו שהיתה המיתה והשבירה והשבי' מעצמה ולא מסבתו, כגון שלא מתה מחמת שהעמידה בחמה או בצנה, שלא נשברה ונשבה מחמת שהוליכה למקום גדודי חיות ולסטים וכדומה לאלה שהוזכרו בתלמוד לחייב בם את השומר שכר, הנה כלל זה נכלל בלשון אם לא שלח ידו, ומלת אם פי' באמת כמבואר למעלה. ובזה לשון המקרא על תקונו כראוי, ובתיב"ע יומי דלא אשוט ידי' בעסקי דחברי':

ולקח בעליו. ת"א ויקבל מרי' מני' מומתא וכפירש"י. הנה מלבד שהוא מיותר דכיון שהדין חרוץ לחייב את השומר שבועה, פשיטא שיתרצה בו בעליו, גם קשה תהלוכת הלשון, שידבר מבעל הבהמה, ומיד אמר אחריו ולא ישלם שהוא השימר, ולולי דמסתפינא הייתי אומר דקרא אתי לאשמעי' דינא דשומר בשכר שמירתו, דאע"ג ששומר שכר פוטר עצמו בשבועה מתשלומי בהמה, מ"מ הבעלים חייבים לשלם לו שכר שמירתו, ואין מלת בעליו שם דבר על בעל הבהמה (אייגענטהימער), ואין הבי"ת שרשית, אבל היא שמושית, ועיקר המלה היא "עליו" ופירושו ההתחייבו' המוטל עליו (זיינע פערפפליכטונג, אָבליעגענהייט) כמו עלי אלהים נדריך, ונדרי' עליה, שענינם חוב המוטל על האדם, (כמ"ש באחרי מות י"ח ערותה עלי', ובכי תצא כ"ה ה' יבמה יבא עלי') וכמאמרם כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפי' דמי. והתחייבו' השומר היא לשמור מה שנמסר לידו, והבי"ת במלת עליו תשמש כמלת בעבור, כמו ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר, שמכוונו בעבור אשה, וכן ולקח בעליו ר"ל ולקח בעבור עליו, שיקח השומר בעבור ההתחייבו' שהיתה מוטלת עליו (ער ניממט פיר זיינע אָבליעגענהייט) כלומר שיקח שכר על שמירתו. והשכיל הכתוב בלשונו ולא אמר "ולקח דמי שכרו", דא"כ הי' משמע שיקבל דמי השכירו' על כל זמן השמירה, דכשנאנסה הבהמה בחצי היום יקבל שכר גם על חצי האחרון של יום, לכן שינה לומר "ולקח בעליו" שלא יקח דמי שכירו' רק על הזמן שהיתה חיוב השמירה מוטלת עליו, והיינו עד זמן שנאנסה הבהמה (עמ"ש פי"ד אם שכיר הוא) ולפי"ז שני המאמרים ולקח בעליו ולא ישלם מאיש אחד ידבר והוא השומר: