הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 15 · פסוק 11

וידיו לא שטף במים. לרבותינו בת"כ ובתלמוד פי' מאמר זה, בעוד שלא טבל מטומאתו, והוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים, ללמד שאין בית הסתרים טעון ביאת מים אלא אבר הגלוי כמו הידים אבל לא פנימית האף והפה והאוזן ופי האשה שלמטה והקמטין. ויש לקרב דעתם על תיבת וידיו עצמו, כי מצאנו שנקרא הבע"ח בשם אבר פרטי שבו, כמו לא תשאר פרסה שהוא שם על כל הבהמה, וכן גוף האדם נקרא ע"ש אבר היד שבו, כמו (עזרא ז') כחכמת אלהך די בידך, חית ידך מצאת (ישעיה נ"ז). ובאמת הנפש עם הגוף הוא ככלי עם היד שבו, אף שעיקר התשמיש הוא הכלי עצמו, והיד אינו אלא כטפל אלי' לאחזו, מ"מ מבלעדי היד אין תועלת בכלי לבדו כי רק באמצעית היד נוכל להשתמש בכלי, ככה הנפש שהוא העיקר באדם, מ"מ בלעדי הגוף כמעט שאין תועלת בכל כחות הנפש לבדו, כי רק באמצעית הגוף יוכלו כחות הנפש לצאת מן הכח אל הפועל, לכן שפיר נוכל לכנות את כל הגוף בשם יד להיותו כלו כמו יד, אל נשמתו. ומצאנו עוד הוראת מלת יד על הדבר המתפשט ומתרחב בכמותו, כמו זה הים גדול ורחב ידים (תהלים ק"ה), וישימו לה ידים (מ"ב י"א) ר"ל מקום פנוי, ועל המרחיב גבול מדינתו אמר (ש"ב ח') להשיב ידו בנהר פרת, ושפת הים והנחל המתפשט בכמותו נקרא יד הירדן, יד הנחל (דברים ב'), [ובזה יש להבדיל בין שם מקום לבין שם יד שהוראתו גם כן מקום, כמו ויד תהיה לך מחוץ למחנה, שהמקום הוא המתקומם ר"ל מרחב המיוחד לדבר אחר הממלא אותו ושוכן עליו, אמנם שם יד על שטחיות הדבר המתפשט בכמותו (געריימיגער אֶרט), והונח שם יד על אבר האדם (האנד) ע"ש ההתפשטות וההתרחבות, שהוא הוא האבר המיוחד באדם אשר בו יכול לפשוט ולהושיט יותר מבכל האברים, גמול ידה הדה (ישעיה י"א) דתרגומו יושיט, ולזה יורה פעל ידה על הזריקה, וידו אבן בי, כי הדבר הנזרק מתפשט ממקום מנוחתו מרחק מקומי (וקרוב לומר שמענין זה לשון על יד ששמשו רבותינו (ריש נדה) באמרם מעל"ע ממעט על יד מפקידה, ופקידה ממעטת על יד מעל"ע, וכוונתם בלשון על יד התפשטות הזמני (צייטרוים) וטעמו הזמן היותר קצר שבשניהם מקצר וממעט את הזמן המתפשט בהמשכתו יותר ממנו, ופירוש רש"י שם דחוק מאד בזה, ואפשר שמזה הענין ג"כ יד ליד לא ינקה רע (משלי י"א) מלת יד הראשון הוא לשון עונש כמו יד ה' נגעה בי, ומלת ליד השני הוא על התפשטות המשכת הזמני, וטעמו אף שאנו רואים בעוה"ז רשע וטוב לו ויצליח בכל אשר יעשה, הנה עונש מעשיו הרעים מאריכין לו עד בא יומו אחר עבור המשכת זמן חיי גשמיותו, ותרגומו (דער באֶזעוויכט ענטגעהעט דער שטראפע ניכט) גם בזה דברי המפרשים דחוקים). והנה בכל שטחית החיצוני שבגוף האדם הוא מתרחק ומתפשט בענינו, חוץ מן האיברים המיוחדים שיש להם תוך ופנימית שמצד מקיפיהם הם כרוכים מקופלים ומצומצמים בכמותם מחוסרי התרחבות והתפשטות, ואחרי שמבואר שהאדם מתואר ע"ש אבר היד שבו, שפיר נוכל לומר כי לא יתואר בשם זה רק חלק הגוף המתרחב ומתפשט בו, לא על חלקי אבריו שהם מצומצמים בענינם מחוסרי התרחבות והתפשטות, ויתורגם ידיו (פרייע קאָרפערטהיילע), ואחרי שכל דבר שאינו כרוך ומקופל אבל הוא מופשט בשטתו כלו גלוי לעין ההכרה שאין בו ענין נעלם ומקופל, לכן אמרו רבותינו מה ידיו בנראה אף כל הנראה פרט לבית הסתרים, ולדעתם יתורגם ידיו (זיכטבארער קאֶרפערטהייל), ובזה דעת רבותינו מבוארת על לשון המקרא עצמו: