הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 15 · פסוק 12

וכלי חרש אשר יגע בו הזב. לרבותינו בת"כ למדנו ממקרא זה שאין כ"ח מקבל טומאה מאחוריו רק מאוירו, אף שלא נגע בגוף הכלי. ועוד למדנו מכאן שהזב מטמא בהיסט, כגון שהיתה קורה מוטלת על ראש הגדר וכלי חרס על קצתו, והניד הזב הקצה השני, הואיל ונתנדנד הכלי מחמת הזב הכלי טמא אף שלא נגע בכלי וזוהי הטומאה היתרה בזב שלא מצינו כמותה בכל התורה (ערש"י שבת פ"ג א' ד"ה כרע הזב). הנה לא פירשו מלת בו כענין יהיה בו שבר רגל שהיא נגיעה בעצם הדבר שאין כ"ח מקבל טומאה מגבו לפי המקובל, אבל מלת בו כענין אשר תבושל בו, שהוא על חלל האוירי שבתוך הכלי (איננערער רוים). ולשון נגיעה לא ישמש בהחלט על קרבת ההתדבקות (בעריהרען) שיתדבק עצם זה בעצם אחר, כענין מגיעי בית ובית, דמים בדמים נגעו, אבל ישמש גם על קרבת דבר בלתי התדבקות ממשי, כמו ויגע החדש השביעי (עזרא ג' נחמיה ז') וזה קרבת הזמן לבד. ויגע הדבר אל מלך נינוה, וזה קרבת ענין אל אבר השמע, אשר נגע אלהים בלבבם (ש"א י') וזה קרבת ההרגשה לבד שיתרגש הלב מיראת אלהים. ומנגיעה זו האחרונה מקרא דילן ידבר, וטעם אשר יגע בו הזב, שיושיט הזב ידו אל תוך חלל הכלי, ולא יגע בגוף הכלי עצמו רק קרבת היד אל תוך חללו, וזה אינו רק קרבת ההרגשה לבד, כי לפי שהחלל ממולא באויר ואין בו מקום פנוי ממנו, כשתבוא היד אל תוכו, הוא דוחה כמה מחלקי אויר עד שיתצמצמו יחד וישאירו מקום פנוי למקום היד, הנה התילדות הטלטול והתנועה באויר שבכלי מסבת קרבת היד אל תוכו, קראו הכתוב כאן לשון נגיעה, והיא קרבת הרגשת התנועה והטלטול. (ולזה לא אמרו, כלי חרס מקבל טומאה מחללו, רק מאוירו) ואחרי שידענו שמסבת טלטול ותנועה המתילד באויר הכ"ח מכח הדוחה שביד הזב, תתפשט הטומאה אל הכלי, שוב אין הבדל בין שיתילד טלטול ותנועת האויר ע"י אמצעי בין שלא ע"י אמצעי, בין שהיא באה מכחו לבד, בין מכח כחו, כל שיתילד תנועה אוירית ע"י הזב תתפשט ממנו הטומאה אל הכלי, ומן הנמנע הוא שלא יתילד תנועה אוירית שבתוך הכלי, כשהזב מנדנד ומניע אותו ע"י קורה וכדומה. ויסוד זה שהנחנו שאין הבדל בין התילדות תנועת האויר מכח הזב עצמו בלתי אמצעי, בין מכח כחו ע"י אמצעי, זה ידענו מלשון אשר יגע דאמר קרא, כי אם היתה הכוונה רק על כח הבלתי אמצעי, היה לו לומר לשון "אשר יושיט בו" ומדאמר לשון "אשר יגע" שמצאנוהו גם על קרבת דבר אל דבר ע"י אמצעיים רבים, כמו ויגע הדבר אל מלך נינוה, מזה ידענו גם מכח כחו ע"י אמצעי תתפשט הטומאה אל תוך הכלי. כן נ"ל ליישב לשון המקרא לקרבו בדרך הפשט אל דעת הקבלה האמתית. ואף שנמצאו כמה מיני היסט שהזכירו רבותינו דבהשקפה ראשונה נראים שאינם בדרך זה, כשנדקדק בהם הם קרובים לזה, ואין כאן מקום להרחיב בהם, שאין כוונתינו רק ליישב המקרא בדרך רבותינו. ודע שהדברים האלה נאמרו לדעת הראב"ד (פ"ח ממשכב ומושב ה"ד) דזב שהכניס ידו לאויר כ"ח ולא נגע בו מתוכו הכלי טמא. אמנם לדעת הרמב"ם שם דהכלי טהור מטעם שאינו מטמא לאיברים קשה להמציא טומאת הזב באויר הכלי בכל גופו, רק במציאות רחוקה שאין דרך הכתובים לדבר מהם, ונצרכים אנו לומר לדעתו דקרא לא משתעי רק מנדנוד הכלי עצמו, ויהיה מלת בו כמלת אותו, שמצאנוהו על כוונה זו, דבכמה מקומות אמר אשר בחרתי אותו (מ"א י"א) ובחור אותו (ש"א ב') בחרתי את ירושלם (מ"ב כ"ג) ובשאר מקומות אמר, אהרן אשר בחר בו (תהלים ק"ה) וישראל בחרתי בו, וישרון בחרתי בו (ישעיה מ"ד), וטעם אשר יגע בו, כמו יגע אותו, שינדנד ויטלטל הכלי והוציא הכתוב הטלטול והתנועה בלשון נגיעה, דלשון נגיעה מצאנו שאינו רק על הנמשך ממנה, כמו הנוגע באיש הזה (תולדות כ"ו) שטעמו הנזק המתילד מנגיעה כתרגומו דינזיק, בכל קדש לא תגע (תזריע י"ב ד') שהוא אזהרה לאוכל, כי כל נאכל יצטרך בו נגיעה. כן סתם נגיעה בכלי היא להשתמש בו והיינו טלטולו. גם כל נגיעת דבר בדבר הוא טלטול האבר אל מה שאליו. אמנם מלשון הת"כ מבואר דקרא דילן מתרי ענינים מדבר מטומאת אויר כ"ח, ומטומאת היסט, וזה לשון הת"כ אשר יגע בו ולהלן הוא אומר אשר תבושל בו, מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו. ומאחר שלמדנו שאין מטמאין אותו אלא מאוירו מה ת"ל אשר יגע בו מגע שהוא בכלו הוי אומר זה היסטו, ע"כ. וזה נוטה לדעת הראב"ד כדברינו, ועדן צריכנא להתיישב בדבר, וה' יאר עינינו בתורתו ליישב לשון הכתוב מוסכם עם המקובל בדרך אמת: