הכתב והקבלה · בראשית · פרק 22 · פסוק 12

ואל תעש לו מאומה. אחר שאמר אל תשלח ידך למה הוסיף עוד לאמר ואל תעש לו מאומה ? ויפה למדונו רבותינו שתוספת מאמר זה יורה לנו שהעלוין ית' הבוחן משכיות לבב מצא את לבב אברהם נאמן לפניו במדרגת אהבה גדולה כ"כ עד שהרהר בלבבו על אזהרת אל תשלח ידך, והיתה נפשו משתוקקת בקרבו למלאות צוויו הקדום ולהעלות בנו לעולה באחד מן הדרכים האפשריים, לכן הוסיף באזהרתו אל תעש לו מאומה, כמ"ש ברבה על תשלח ידך, אמר אברהם א"כ לחנם באתי לכאן אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, א"ל אל תעש לו מאומה, ואמרו עוד, אחר מאמר אל תשלח ידך התחיל אברהם לתמוה ואמר אין דברים הללו אלא דברים של תמיה, תחלה אמרת קח נא את בנך ועכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך, אתמהה?, ובמכדרשב"י אמרו צערת דאברהם הוי בשעת דאיתמר לי' אל תשלח ידך אל הנער, חשב דקרבנא לא אשתלים ולמגנא עבר בסדור כלא ובנה מזבח:

כי עתה ידעתי. הקושיות במקרא זה מפורסמות א') כי איך יתכן חידוש ידיעה בו ית', כי שלילת ידיעה הוא חסרון והתחדשות הידיעה היא שלמות, ועוד (ב') הא מצות עשה יוצא ממדת אהבה ומצות ל"ת יוצא ממדת היראה (כמ"ש רמב"ן בפ' יתרו בזכור את יום השבת וכ"כ המפרש להרמב"ם ברפ"ב מיסודי התורה), ופעולת אברהם בענין העקידה הוא מ"ע, ואיננה ממדת היראה רק ממדת אהבה והל"ל כי אוהב אלהים אתה, ולא כי ירא אלהים, ועוד (ג') הלא קודם זה עשה אברהם דבר המורה יותר על יראתו, והוא הפלתו בכבשן האש באור כשדים שלא היה בו דבור ה' אליו, ולעקוד את בנו היה מצווה מפיו ית' בבאור, ועוד (ד') למה ייחס הנסיון לאברהם ולא ליצחק שהיה אז בן ל"ז שנה, כי צער יצחק המוסר עצמו למיתה גדול יותר מצער אביו שאינו אלא המביאו אלי', והיה ראוי לייחס פועל זה המשובח ליצחק ולפחות לשניהם גם יחד. והמפרשים יאריכו בזה, ולי עוד מהדיוק (ה') אחר שעיקר מעלת אברהם היה לשמוע בקול ה' ולעשות היפך טבע האב המרחם על בנו, היה ראוי להקדים במאמר מה שעיקר המכוון אליו ולומר "את בנך יחידך לא חשכת", כי עיקר כוונת האומר ידענו מסדר התיבות המאמר במאמרו, כענין חיים תפשום, תפשום חיים, (עי' בואחרי מות בוכסהו בעפר), ועוד (ו') למה העמיד בעל הטעמים רביע במלת ידעתי שהוא מפסיקו ממה שאחריו, כי לדעת כל המפרשים מאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה הוא מאמר אחד, ולא היה ראוי להפסיק ביניהם בטעם. - ונ"ל בזה בהשקפת מעמד אברהם בענין זה בשני זמנים נבדלים, הא' זמן החיוב ר"ל בעוד שמצא אברהם א"ע מחוייב למלאות רצון ית', והשני זמן השלילה ר"ל כאשר בא אליו הצווי ממנו ית' לבלי מלאת מה שהיה חפץ בלבו לעשות, ואין ספק שהשתדלותו בזמן החיוב אשר בו עשה בגבורת לבבו הטהור לכבוש טבע רחמניותו, שלא נכמרו רחמיו על בנו יחידו, יורה על הפלגת שבח חריצותו ומעלת נפשו הנפלאה לכבוש רחמיו תחת רצונו ית', ולבטל טבע חומריותו, עד שמלבד שלא התפעל ממנו בו התנגדיות אל רצונו, אבל נהפך טבע לבו בחרבו שבאהבה רבה ובשמחה עצומה היה מוכן לשרת עבודת הקדש; ועם כל השבח הגדול הזה יראה שלא היה זה עיקר המכוון ממנו ית' בנסיונו אותו, כי כבר הראה פעולה היותר חשובה מזו בענין אור כשדים כמבואר במה שקדם, אמנם עיקר המכוון ממנו ית' בנסיונו אותו צ"ל שהוא כשהיה אברהם במעמד זמן השלילה, כי במעמד זה הראה אברהם גודל אהבתו ודבקותו הנפלאה אליו ית' במדרגה אשר אין למעלה ממנו, כי כאשר באה אליו ההודעה ממנו ית' אל תשלח ידך, אשר צווי השלילה יסכים עם טבע האנושי, והיה מן הראוי שיתעוררו בו מדת רחמים על בנו יחידו ולקבל באהבה הצווי השלילית ואנחנו ראינוהו שלא התפעל מאומה גם בעת השלילה ממדת הרחמנות, אבל התעורר אל ההיפך ממנו, לדמות בנפשו צווי השלילית הזאת לחסרון בחיקו, להיותו נמנע מלעשות נחת רוח לפניו ית', והצטער על שנתעכב מלמלאות צוויו הקדום, הנה הראה בזה גודל תוקף אהבתו לה, כי התאזר גם במעמד זה ביתר עוז למלאות צוויו הקדום, עד שנתוספה האזהרה אליו אל תעש לו מאומה; ועל האהבה הנפלאה שראה בו בוחן הלבבות בזמן השלילה הזאת אמר כי עתה ידעתי (דאס יעטציגע האבע איך ליעב געוואָננען), ר"ל מעלת נפשך הנפלאה אשר אני רואה במשכיות לבבך כעת בזמן שלילת צוויי, מעלה זו אהובה אלי מאד. ידעתי, לשון אהבה וחבה כמו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ומלת עתה, כענין עתה באתי דיהושע שפי', על של עתה באתי (דאס יעטציגע), והוא מאמר בפ"ע ואינו מחובר למה שאחריו, ולכן הועמד ברביע שהוא מפסיק גדול: והוסיף לבאר מה הוא שנתהוה העתה הגורם אל החבה היתרה הזאת ואמר "כי ירא אלהים אתה ולא חשכת וגו' ממני", ר"ל במה שהתבוננתי במשכיות לבבך וראיתי שלא נתת שמחה בלבך באמרי אליך אל תשלח ידך, אבל היית מצטער על האזהרה השלילית הזו, עד שהוצרכתי להזהירך אזהרה אחר אזהרה ואל תעש לו מאומה, ויותר היית שמח אם לא היתה מניעה מצדי, הנה בזה נתת אות על דבקות הגמור ואהבה הנפלאה שבלבבך לאלקים, וזהו ולא חשכת וגו' ממני (דוא וואָללטעסט גערנע מיינערזייטס ניכט פערווייגערט האבן), ר"ל יותר טוב היה בעיניך אם מצדי לא היתה מניעה ולא הייתי מזהירך למנוע; חשכת, איננו פעל עבר ממש, אבל הוא פעל עבר לפי החפץ והרצון והמחשבה, כמו (מקץ מ"ג) לולא התמהמנו כי עתה שבנו; ומלת ממני ר"ל מצדי (מיינערזייטס); ואחרי שמניעתו מלעקוד את בנו היתה שלא לרצונו רק מצד לבלי עבור על אזהרת אל תשלח ואל תעש, והוא בגדר היראה, לכן אמר ירא אלהים ולא אוהב אלהים (ע' ספ"ה דסוטה ירא אלהים האמור באברהם מאהבה דכתיב זרע אברהם אוהבי). ובאמת היראה והאהבה אינם אלא דבר אחד לא שתים, האהבה היא סבת היראה, והיראה היא שלמות האהבה, גדולה ממנה במעלה, כדרך האב עם בנו הקטן שמתירא תמיד שלא יגיע צער ונזק ופגם אליו מן הנפילה, ומה ענין יראתו זאת ומה הסבה אליה ? הוי אומר זו האהבה שהוא אוהב אותו, לכן דרכו לירא תמיד פן יקראנו אסון, וזו בעצמו ענין אהבה הגדולה ויראת הרוממות להש"י, כשהוא אוהב את ה' באמת והוא ירא תמיד פן יפגום בכבודו חלילה: ויזכה אליה מי שנכנס לפנים משורת הדין בכל מעשיו, אע"פ שהיה אפשר מצד הדין לפטור עצמו מהם, מי האוהב השלם הוא יירא תמיד מעשות דבר נגד רצון אהובו, וכמו שאמר החכם, האהבה היא מלאה יראה, לכן ישתדל לעשות לו גדרים וסייגים כדי שלא ליגע במה שלא תהא דעת הנאהב נוחה הימנו: הנה מבואר כי דגל היראה היא גבוה מעל גבוה על דגל האהבה לכן תארו כאן בשם יראה. והתבונן על מ"ש ולא חשכת ולא אמר ולא מנעת, כי ההבדל שבין מנע וחשך הוא, כשהעסק ראוי להיות והעיכוב ממנו הוא בלתי ראוי, יפול עליו לשון מנע, כמו מונע בר יקבוהו, מרעב תמנע לחם, אל תמנע טוב מבעליו: אמנם כשהעסק בלתי ראוי להיות והעזיבה ראויה, אז ישומש לשון חשך, כמו ואחשוך גם אנכי אותך מחטו לי, שהעכוב מן החטא היה ראוי, וכן ואת עבדו חשך מרעה (שמואל א כ״ה:ל״ט), כמ"ש הרש"פ. ואם היה מאמר ה' בזה על מה שרצה אברהם לקיים צוויו בזמן החיוב, היה צריך לומר ולא מנעת, כי בזמן חיובו אילו היה נמנע היתה המניעה מתנגדת אל רצונו ית' ובלתי ראויה, אבל כשהוא מוסב על מעמד אברהם בזמן השלילה, שהיה הצווי האלקי מסכים עם טבע רחמי האב לבלי עשות, ואם היה מונע א"ע ולא הרהר מאומה נגד מאמר השלילה, היתה המניעה ראויה מכל צד, בין מצד הטבע ובין מצד צווי האלקי, והוא לא עשה כן, אבל מצד אהבתו הגדולה התאמץ לעשותו, לכן אמר ולא חשכת, כלומר לא היה ניחא דעתך עלך בהמניעה אף שהיא ראויה מכל צד. וכמה נכון בזה אמרם ז"ל במכדרשב"י (ק"ב א') אברהם אברהם פסיק טעמא בגווייהו, דלאו אברהם בתראה כקדמאה בתראה שלים קדמאה לא שלים. (ועיין במכדרשב"י נשא קל"ח א'), קרי קדמאה בזמן מעמד חיובו, דאע"ג שהשתדל לעשות רצון קונו, מ"מ בזמן מעמד השלילה הראה שלמות יותר ודבקותו בו ית' במדרגה שאין למעלה הימנה: