הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 7 · פסוק 18

האוכל יאכל. במחשב בשחיטה לאכלו בשלישי (רש"י מרבותינו), כי משפט לשונינו הוא להשתמש ביו"ד העתיד על שם המחשבה, בין שתצא המחשבה אל הפועל בין לא כמו אז יבנה שלמה (מלכים א י״א:ז׳) שלא בנה אלה ביקש לבנות וכמ"ש רש"י בתחלת שירת הים במלת אז ישיר, חשב בלבו לשורר:

המקריב אותו. למסקנת התלמוד (זבחים כ"ח) קרא דידן בתרי עניני משתעי, רישא דקרא ואם האכל וגו' לא ירצה היינו מחשבת חוץ לזמנו, וסיפי' דקרא המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה במחשבת חוץ למקומו מיירי, והנרצה בלישנא דקרא לדעת רבותינו שם, הוא. המקריב את הקרבן יתן דעתו שלא תעלה במחשבתו על הקרבן להיותו פגול כלומר לאכלו בריחוק מקום המיועד עליו לאכילה, ועל זה מסיים קרא והנפש האוכלת ממנה עונה תשא, רוצה במלת ממנו לשון יחיד להורות שאין עון כרת באוכל כל אחד מהנך תרי עניני דמשתעי בהו קרא כ"א באוכל אחד מהם לבד והיינו במחשבת חוץ לזמנו וז"ש רבותינו ממנו אחד ולא שנים ואיזה זה חוץ לזמנו דגמר עון עון מנותר; והתביר שבמלת יחשב והנופחא שבמלת לו המפרידו ממלת יחשב, יורה על אמתות פירוש זה, ומלת לו מוסב על הקרבן, ורש"י שכתב לא תעלה זאת במחשבה ואם חשב פגול יהיה הוצרך להוסיף על לשון המקרא, ודעתו דכולי קרא דהכא במחשבת חוץ לזמנו לבד איירי, ומחשבת חוץ למקומו מבואר לדעתו בקרא דפ' קדושים, והוא תמוה עמש"ש:

פגול. הרבה לשונות נאמרו על ענין הפגול, א"ת מרחק, יבע"ת פסול, רש"י ענין תיעוב (עי' עלי' ויקרא י"ט), ורד"ק אמר פגול הוא הבשר שנשתנה ריחו ומראהו, וע"פ ומרק פגולים כליהם (ישעי' ס"ה כ') כל הבהמות הטמאות והרמשים כולם נקראים פגול נתעב, ועל פגר מחנה פלשתים (שם י"ז מתורגם פגול משריית פלשתאי (עי' רש"י ע"ע וירד העיט על הפגרים), ויראה כי כל זה מכוון בלשון שתרגמו אונקלס ענין רחקות והוא ריחוק מחשבי (כמו תעבוני רחקו ממני) מסבת היות הדבר מתנגד לרצון האדם מבחינת מאסותו מצד עצמו, או מבחינת הרצון האלוה אשר צוה ההתרחקות מכל אלה. וקרוב לומר ששרש פגל הוא הפוך אתוון משרש פלג כמו כבש כשב והיינו התחלקות הדבר והתרחקות חלקיו זה מזה כמו בימיו נפלגה הארץ אשר יורה על התפרצות הדבר יותר מן הראוי, הן התפשטות טבעי או התפשטות מוסרי, יקראו לחכם גדול בשם מופלג על גודל חכמתו, ואמר חז"ל אל תהי מפליג לכל דבר להפריצו ולהגדיל התפשטותו, ורבותינו שקראו לשון פגול על מחשבת האכילה חוץ לזמנו או חוץ למקומו הוא ג"כ מענין ההתרחקות, כי יש התרחקות מקומי כמו כי ירחק ממך המקום, ויש התרחקות זמניי כמו רחוק מה שהיה, הלא שמעת למרחוק (מלכים ב י״ט:כ״ה) והוא על העתיד:

האכל יאכל ביום השלישי. אם בשעת שחיטה או קבלה או הולכה או זריקה, באחת מד' עבודות הללו הי' במחשבתו לאכלו ביום השלישי, שהוא חוץ לזמנו:

לא ירצה. כלומר ואין בדעתו לעשות בו כפי חפץ האדם ורצונו, ומה הוא חפץ אדם ורצונו שלא יעשה בו, ע"ז אמר.

המקריב אותו לא יחשב לו. כל העוסקים בהקרבתו, דהיינו השוחט והמקבל את דמו, והמוליכו והזורקו, כל אחד מן המקריבים הללו לא יהי' במחשבתו לעשות בו כמו שהאדם רגיל לעשות בבהמה שהיא שלו, דהיינו בהמת חולין, ואדם ששוחט בהמת חולין שלו מסתמא דעתו לאכול ממנו לפי חפצו ורצונו בכל מקום שיזדמן לו, וטעם המקרא, שחישב באחת מד' עבודות מחשבת חוץ לזמנו לבד (האכל יאכל ביום השלישי, ווען עס זאָללטע דאפאן געגעססען ווערדען) ולא הצטרף למחשבה זו עוד מחשבה אחרת דהיינו מחשבת חוץ למקומו, ע"ז אמר לא ירצה לא יחשב לו, כלומר לא יחשבנו כשלו לאכלו בחפצו ורצונו (ניכט זאָלל עס דער וויללקיהר איבערלאססען זיין, אכעעט עס ניכט אלס דאס זייניגע) אז פגול הוא והאוכלו חייב כרת, מלת ירצה כאן טעמו הרצון הפשוט שבאדם, כמו לעשות כרצון איש ואיש, ויעשו בשונאיהם כרצונם, והוא הרצון החפשי שבאדם לעשות כאשר תאוה נפשו בלתי מונע ומעכב, והנה כל אדם רגיל להיות חפשי במאכליו לאכלו בכל מקום שיזדמן, והרצון החפשי הזה מנעה התורה מן האדם בקרבנות שאינו רשאי לאכלו רק במקום מיוחד, לפנים מן העזרה או לפנים מחומות ירושלים, וע"ז אמר לא ירצה, כלומר לא העלה במחשבתו, לעשות בו כרצונו החפשי ולאכלו חוץ למקומו המיוחד, ומלת לו טעמו שלו, כמו כל אשר אתה רואה לי הוא כלומר שלי הוא - ואמר לא יֵחָשב בלשון נפעל ולא אמר יחשוב בלשון פועל, כי כל פעולה הנעשה ע"י סבה המסבבת עשייתו נאמר בלשון נפעל אף שהוא פועל, כמו נשבע לפי שנפעל לשבועה ע"י התובע והב"ד, הכא נמי לפי שכבר קדם בקרבן זה דבר הפוסל אותו דהיינו מחשבת חוץ לזמנו, מזה נפעל האדם להקל בו עוד יותר ואינו מחשבו עוד לקדושה גמורה ונקל לו לחשבו כחולין ולאכלו חוץ למקומו, הנה הוא נפעל למחשבת חוץ למקומו מסבת מחשבת חוץ לזמנו לכן אמר יחשב בנפעל - הכי נ"ל פירושא דקרא למה שלמדונו רבותינו שהפגול המחייב כרת לאוכלו אינו רק בשאין בו שום פסול מחשבה אחרת רק מחשבת חוץ לזמנו, אבל כשחישב גם מחשבת חוץ למקומו תו אין בו חיוב כרת, כאמרם (זבחים כ"ח ב') לא ירצה, כהרצאת כשר כך הרצאת פגול, מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו כך הרצאת פגול עד שיקרבו כל מתיריו, ואמרו (שם במתני' כ"ט ב') חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת ובלבד שיקרב המתיר כמצותו, ואמרו שם, לא יחשב, לא יערב בו מחשבה אחרת, (ערש"י מעילה ב' ד"ה הואיל ומרצין, ביאור לשונם כהרצאת כשר כך הרצאת פגול, על לשון לא ירצה דקרא, וכן הרמב"ם בפירושו למשנה פ"ב דזבחים האריך בביאור מאמרם זה, ולא זכיתי להבין דבריהם, דמלשון לא ירצה לחוד בלתי התחברות אל מה שאחריו הילפותא הוא להפך, ולדברינו חיובא דרבותינו יצא להם משלילת המקרא, כי מן השלילה החיוב נודע), והנה רש"י פירש כאן לא יחשב לו, לא תעלה זאת במחשבה, פירושו הוא מוסב על מחשבת הזמן המוזכר בקרא, היא כדעת אחרים שם בזבחים במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי וכרבי ינאי המחשב בקדשים לוקה משום לא יחשב, ולא הבינותי דכבר אזהר לן קרא ע"ז במקום אחר, לא תזבח לה"א שור או שה אשר יהיה בו מום כל דבר רע (שופטים י"ז) שהיא אזהרה למפגל בקדשים, כמ"ש רש"י שם, ובספרי שם מנין לקדשים ששחטתן חוץ לזמנם וחוץ למקומם שהוא עובר בל"ת תלמוד לומר כל דבר, שתלוי בדבר, עיין רמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם בסוף ס' המצות מצוה ד' ובמג"א שם בשם הסמ"ג, ובחינוך להרא"ה מצוה קמ"ד, על כל פנים נתיישב לנו לשון המקרא היטב על פי דעת רבותינו שאין בפגול חיוב כרת רק בתנאי שלא הצטרף עמו גם מחשבה אחרת הפסולה: