הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 7 · פסוק 12

אם על תודה. לרשד"ל לשון הודאה שבלשון חכמים הנאמר לענין החזקת טובה לענין הלל ושבח אינה ההוראה העצמית, אמנם נמשך הוא בצד מה מענין הודה שבלשון מקרא, כי בלשון מקרא ענינה בעצם וראשונה הכנעה, כי שרש הודה הוא ידה וענינה נתינת יד, ולשון נתינת יד מורה בלשון המקרא הכנעת עצמו לרצון אחרים, ומן הענין הזה מצרים נתנו יד, נתנו יד תחת שלמה (עמ"ש לעיל בשמות בפ' ונתתי את ידי במצרים), וכן ענין הודה משמעותו הכנעת עצמו לעבודה, כאשר הוא ענין נתינת יד כי ממנו לוקח, ולזה כורעים במודים כי טעם מודים אנחנו לך נכנעים אנחנו לעבודתך, ואצל דבור כזה הכניעה ראוי', וכניעה המכוונת במלת הודה היא מפני הכרת מעלת האדון עליו לא מיראה ולא מתוחלת, והשם הנגזר מן הפעל הזה הוא תודה וענינו הכנעת עצמו לרצון אחרים (ובזה נבין מאד מאמר שלמה (ע"א ח') בהנגף עמך וגו' ושבו אליך והודו את שמך וגו' כלומר הכנעה הצריכה אל התשובה, ורש"י פי' שם חייב לברך על הרעה), יהושע אמר לעכן ותן לו תודה והטעם כי לא היו עדים בדבר, ואם היה עכן כופר היה יוצא נקי לפיכך אמר לו יהושע כי מאחר שהקב"ה גלה רצונו עפ"י הגורל ראוי לו שיכנע לפניו ואל יתנכל לברוח מגזרתו, וקודם לכן אמר לו שישים כבוד לה' אלהי ישראל כלומר שאם באמת יודע הוא היות אתו מן החרם אל יזלזל בגורל לאמר מקרה הוא, רק יקדש שמו של ה' שהוא אלהי ישראל והוא משגיח עליהם ומאתו גורלם, וכן זבח התודה הוא קרבן שאדם מביא להראות הכנעתו לפניו ית', לפיכך אחרי שהזכיר אסף כי אין חפץ לה, בעולות וזבחים כי לו כל חיתי יער וגו' אמר זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך, כלומר אע"פ שאין חפץ לה' בעולות אשר הן כליל לגבוה וכדמות מתנה ולא למתנותינו הוא צריך, הנה חפץ הוא בשלמים הנאכלים לבעלים, והם מב' מינים אם לתודה להראות הכנעתינו לפניו על כל אשר הטיב עמנו לשעבר, ואם לנדר ולנדבה להתחנן לו על העתיד, והוסיף ואמר קראני ביום צרה כנגד הנדרים, אחלצך ותכבדני כנגד התודה, והנה אין להכחיש כי הזבח הזה הוא כולל ענין החזקת טובה כעל כל אשר גמלנו ה', ואמנם איך יכלול לשון תודה ההוראה הזאת הנה הוא מפני שהזובח הזה הוא מכיר בלבו כי חסד חנם עשה לו האלהים בלי שיהיה הוא ראוי לכך והנה הוא משפיל ומכניע לפניו כטעם קטנתי מכל החסדים:

על תודה. שנעשה לו נס או טובה, אבל על נדר נקרא שלמים שאינו רק תשלום הנדר: