הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 7 · פסוק 19

בכל טמא. ממלת כל למדנו (פסחים י"ט) שבשר קדש נטמא אף בשני:

כל טהור יאכל. למדנו בתורת כהנים שהשלמים נאכלים לכל אדם טהור אף לשאינו בעליו, ובסוטה כ"ט אמר רב גידל בשם רב, בכל טמא, ודאי טמא הוא דלא יאכל בשר, הא ספק טמא וספק טהור יאכל, כל טהור יאכל, ודאי טהור הוא דיאכל בשר, הא ספק טמא וספק טהור לא יאכל. נ"ל דעתם, כי מלת כל ישמש גם על כל אחד מהפרטים השייכים למין אחד, כמו כל איש ואשה, שהוא על כל יחיד ויחיד השייכים לכלל, וטעמו יהיה מי שיהיה (יעדער), כן בכל טמא טעמו כל אחד מפרטי הטמאים אף שני, וכן כל טהור, כל אחד ואחד שהוא מכלל הטהורים, אף שאינו בעל השלמים. וישמש מלת כל גם על כולו של דבר אחד ושלמותו, (גאנץ), כמו כל ארצו, ומצאנוהו להוראות שניהם גם יחד, כמו (עקב ח') כל המצוה וגו' תשמרון לעשות, שפ' כל אחת מן המצות, ופי' המצוה כולה בשלמותה. וישמש מלת כל גם לייחוסי התאר, כמו כלילת יופי (יחזקאל כ"ז ג') שפי' אם שמתואר ביופי תוך כלל האדם, כי כולם מיחסים לה תואר זה ומודים ביפיה (אללגעמיין שאן), או שפירושו סוף גמר היופי כלול בה (פאָללקאָממען שאֶן, כפירש"י), כי אין הבדל כ"כ בין כל לכליל, כי כליל תכלת פי' כולו תכלת, כליל תקטר פי' כולו, כליל העיר פירש כל העיר, וכן ישמש מלת כל בתוספת ה"א, כלה גרש יגרש, כקוץ מנד כלהם, וכבר ישמש כלה בפעלים על הגמר והשלמה, כמו כלה הבית (מ"א י'), וכן על גמר המחשבה כלתה הרעה מעמו (שמואל א כ׳:ז׳) (בעשלאָססען). והיטב דקדק רש"י בלשונו לפרש כלילת יופי סוף גמר היופי כלול בו. הנה כמו שתאמר כלילת יופי על מי שמתאחדים בו כל הפרטים המיפים ואין חסר בו שום דבר המגרע היופי, או שכלל האדם מיחסים לה היופי ומודים בה, ככה תפרש כל טמא, שהבשר מתואר לטמא מכלל האדם, כי כולם מודים בטומאתו ואין בלבב שום אחד מהם נדנוד ספק על טומאתו, או טעם כל טמא, שיש בבשר סוף וגמר הטומאה, שהתאחדו בו כל פרטי התנאים הצריכים אל טומאת הדבר ע"פ משפטי התורה, וכן כל טהור יובן באחד משני טעמים אלו. הנה בכל טמא, טעמו טמא גמור, כל טהור, טהור גמור, שאין בטומאת הבשר שום ספק, ואין בטהרת האיש שום פקפוק, וראיתי בספר חוות דעת סי' ק"י שהביא ממימרא דרב גידל הנזכר סייעת' לדעת הרמב"ם דסובר בכל התורה כולה ספיקא דאוריתא מה"ת לקולא, מדהבין רב גידל בלישנא דקרא דוקא הודאי ולא הספק, וכאן ליכא יתורא אלמא דלשון המקרא בכל המקומות משמעותו על הודאי ולא על הספק, ע"ש. ולפי המבואר בזה דמימרא דר"ג מיוסד על מלת כל, אין כאן סיוע להרמב"ם, ונהפוך הוא, דמכאן ראי' מוכרחת כדעת החולקים עליו, דספק דאורייתא מה"ת לחומרא, מדרבי כאן קרא במלת כל דבודאי משתעי, ש"מ דבשאר מקומות הכתיב מדבר גם על הספק; ולזה אמר ר"י אמר רב (פרק רבי ישמעאל נ"ג) דאשריהם תשרפון הוא מטעם דלא ידעינן איזה נעבדה באותה שעה, דמאן מוכח, הרי שהכתוב מדבר על הספק לרב התם, ולשיטתו כאן דמימרא דר"ג הוא בשם רב. ומכאן יש להתעורר אדעת המהרי"ט בתשו' חי"ד סי' א' והיא דעת הפר"ח בכללי ס"ס, דמאן דבעי באשם תלוי חתיכה מב' חתיכות ס"ל סד"א מה"ת שרי', הא רב הוא דאית ליה הכי (כריתות י"ז), ורב הוא דסובר דשריפת אשירה הוא מספק, ואין נראה לומר דהתם מקרי אתחזק איסורא. והנה הרב בחות דעת הוסיף בדבריו לומר דכאן ליכא יתורא, התכוין בזה נגד דעת החולקים על הרמב"ם שדוחים ראייתו מממזר, דשם איכא יתורא דקרא (עי' בהר"ן ספ"ק דקדושין), ולכן סבר לחזק דעת הרמב"ם מקרא דילן, דאין כאן יתורא. אמנם זה יותר תמוה דבפסחים כ"ד מבואר דהך קרא כולו מיותר לגמרי, עד שאמרו אם אינו ענין לגופו תנהו לכל איסורין שבתורה, יעו"ש. בסוגיא וכאן בת"כ: