הכתב והקבלה · שמות · פרק 19 · פסוק 11

ירד ה'. לשון ירידה בהקב"ה בכ"מ הוא ענין הרָאותו וגלויו בהשגת השכל, והוא כלשון וירא אליו ה' האמור באברהם, לכן ת"א ויב"ע וירד ואיתגלי כתרגו' וירא, אבל אחז הכתוב לשון ירידה, כי גלוי שכינה אל התחתוני' ירידה היא אצל מעלת הגבוה (כ"כ הרב"ח), ול"נ בכוונת המתרגמים שתרגמו וירד לשון התגלות, כי לדעתם וירד הוא לשון שטיחה פשיטה (אויסדעהנען), כענין וירד על הכרובים (מלכים א ו׳:ל״ב) על רדידת הזהב לטסין דקין, וכן ויט שמים וירד (תהלים ח"י) לפירש"י, הוא משרש רדד על ההתפשטות והמתיחות, והרי"ש פתוחה כמו ותקל גברתה (לך לך) ששרשו קלל, והנח הנעלם הנמשך מן הצר"י הוא במקום הדגש הראוי להיות לחסרון אות הכפל, ולר"י הוא מן הקל, ואף שבכאן הה"א בסגול, הנה כמהו ויצר לו (ר"פ וישלח) ששרשו צרר לרשב"ם מגזרת צרור את המדינים, והצד"י צרוי', והכלל שבקומות אין מספר גזרות נחי פ"י ע"ו וכפוליים משתתפים ויבאו זו תמורת זו כמוזכר בספרי בעלי לשון. ואם תבחין תמצא כי פעל ירד רדד ורדה משותפים במובנם, כי יסוד שרש כלם שתי אותיות רד לכן הם מתאחדים בעיקר הוראתם, תדע שישמש לשון ירידה על חיל היוצא למלחמה (כבשמואל א כ״ו:י׳) במלחמה ירד, ולא ירד עמנו במלחמה, אף שאין בזה ירידה ממעלה למטה, אבל להיות שאנשי חיל אף שבלכתם למלחמה ילכו בקבוץ יחד כיון שבעת הצורך יתפשטו ויתפרדו זה מזה וירחיבו שורותיהם לכן נופל ע"ז לשון ירידה, ענין פשיטה והתרחבות, ובשאר מקומות ישמש באמת לשון פשיטה על החיל היוצא למלחמה, פשט גדוד בחוץ (הושע ז׳:א׳), ופשטת על העיר (שופטים ט׳:ל״ג). ולזה ישמש שרש ירד גם על האבל ההספד והאנינות (טרויערן, קלאגען), כמו וירדתי על ההרים (שופטים י״א:ל״ז), יורד בבכי (ישעיהו ט״ו:ג׳), שהוא זר מאד למחברים שזה מנע"ו, אמנם למ"ש שעיקר הוראת ירד הוא על ההתפשטות והתרחבות יתכן מאד, כי כל המצטער בצרתו רוחו ונשמתו קצרה עליו ואינו יכול להאריך בנשמתו, כי גודל הצרה תחמם לבו בקרבו ותסבב לו מצוקת החזה, ולכן נקרא מעמד כזה צרה, לשון מצר וצמצום כי נתמעט בקרבו מקום ונעשה צר מלהכיל הענין הרע המצער אותו, וכאשר תשתפך עליו נפשו להוציא בשפתיו דברי אנינות וצערו, בזה יקל עליו משאת צערו, ויסור ממנו צרת כאב החזה, ורוח לבו בקרבו, ככתוב (איוב ל״ב:י״ח) הציקתני רוח בטני, אדברה וירוח לי, ואחרי כי מאמרי הקינות ודבורי היללה היוצאים מפי המשוקע במצר יקילו עליו צערו, וימעיטו צרת הלב, וגורמים לו הרוחה ושיוכל רוחו בקרבו להתפשט ולהרחיב כראוי לכן הונח על דברי האנינות לשון ירידה וענינו התפשטות; ולהיות כי כל בנין העומד על האדמה הוא קטן מאד בכמותו בערך כל פני שטח הארץ, שבזה האדם מצומצם בלתי יוכל להתפשט בתנועתו רק בכמות הבנין, ובזה כל הארץ לפניו להתפשט ולהתרחב בתנועותיו לכל רוח אשר ירצה לפנות, לכן העוזב ישיבתו בבנין שממעל לארץ ויתנועע לשוט למטה לשבת בארץ, תקרא תנועתו זאת ממעלה למטה ירידה, ע"ש מציאת ההתפשטות; ומה שהונח על הממשלה לשון רדי' וירד מיעקב, הוא רודה מעבר הנהר, נ"ל שהוא ג"כ מענין התפשטות כי המושל בעם ומנהיג המדינה דעתו מפוזרת על כל פרטי עניני העם ועל כל חלק קטן שבמדינה לתקן הכל לפי טובת הכללי, לכן נופל על פזור נפשו והתפשטות מחשבתו לשון רדי'; ומענין זה שלח אש בעצמותי וירדנה, כי האש תפריד חלקי העצם זה מזה אף שהם אדוקים יחד באומץ היותר אפשרי בטבע, מ"מ האש תשלוט בו להפרידו לחלקים היותר קטנים כאבק מעפר, ויתורגם וירדנה (צערשטרייעט, צערשפליטטערט); ובזה נכונים דברי המתרגמי' ענין ירידה לשון התגלות, כי ההתפשטות וההתגלות מתאחדים זה עם זה, והאחד תלוי בחברו, הלא תראה אור הנר וכדומה מדברים המאירים, המוקפים במחיצה המונעת התפשטות האויר מחוץ למחיצה, כשנעשה נקב מעט במחיצה זו יתילדו שני דברים, האחד מצד עצם האור, נצוצי האור שהיו עד הנה מצומצמים תוך ההיקף כעת יתפשטו ויתרבו דרך נקב המחיצה החוצה, והשני מצד המקבל העומד חוץ למחיצה ההיא, כי מה שהיה עד הנה מחשך לפניהם עתה נראה אור להם ונתגלה לעיניהם, ככה הוא הענין בהתגלות השכינה ית"ש, כי אף שאדון יחיד א"ס ב"ה ממלא כל עלמין, בכל זה צמצם והסתיר כביכול את כבודו ית' לעינינו, כמו שדימוהו קדמונינו כענין הנשמה אל הגוף, שהוא ית' נשמתא דכל עלמין, כמו שהנשמה מלאה את כל הגוף מ"מ היא מתצמצמת ומסתתרת בפנימיות כל פרטי חלקי האיברים להחיותם, ולא נגלית לעיני בשר, ככה היה רצונו ית' להסתיר ולצמצם אור אחדות עצמותו ית' בעמידת העולמות והבריות צמצום והסתר עצום, עד שלא יתראה לעינינו רק מציאות עולמות וכחות אין מספר, והנה כשרצונו ית' לגלות מעט מאור שכינתו שהיה עד הנה מצומצם ומוסתר מהשגתינו, בזה יתחדשו שני ענינים, הא' התפשטות אור כבודו ית' שהיה עד הנה לעיני כל בשר מצומצם בענינו, והב' התגלות האור שהיה מסתתר עד כעת. ושפיר יתורגם וירד ואתגלי (פעראָפפענבארט), כי התפשטות האור הוא בעצמו התגלותו:

לעיני כל העם. שכולם יראו ברדתו שם, כי יראו מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, לא שיראו את ה', כדכתיב לא יראני האדם וחי (רמב"ן), וכ"כ הרב"ח השם המיוחד כל ישראל שמעו קולו מתוך האש אבל לא ראו אותו אפילו אצילי בנ"י, ומ"ש לעיני כל העם הכוונה בזה כי בראות ישראל הכבוד הזה כאש אוכלת בראש ההר יתבוננו כל ישראל ויכירו כי בקרבו השם המיוחד, אמנם יראו הכבוד הנקרא אלהים, כי כן ראוהו אצילי בנ"י שנאמר ויראו את אלהי ישראל, וכתיב ויחזו את אלהי' וא"כ ענין הירידה שבכתוב אין לך להאמין אותו כ"א לכבודו אבל השם המיוחד בשמים ומשם בא הדבור אל הכבוד שירד בהר סיני שממנו היה נשמע לאזנינו, וכן כתיב מן השמים השמיעך ה' את קולו. וכן נחמיה אמר (ט' י"ג) ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם משמים, ויש לך להתבונן מעתה כי מאחר שהשם המיוחד הוא המדבר, היה ראוי הכתוב לומר וידבר השם את כל הדברים האלה, כענין שכתוב את הדברי' האלה דבר השם אל כל קהלכם בהר מתוך האש וכתיב וידבר ה' אליכם מתוך האש, אבל מפני שאמר כאן אשר ירד ה' עליו באש, וביאר בזה ששמו הגדול הוא השם המיוחד שכן באש, לכן הוצרך להזכיר וידבר אלהי', כי וידבר אלקי' הוא ביאור למתוך האש, כי ישראל מתוך האש שמעו הקול, וכן הכתוב אומר הן הראנו ה' אלקינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש, לכן כשהזכיר וידבר השם אליכם הזכיר מיד מתוך האש, וכן את כל הדברים האלה דיבר השם, יזכור מיד מתוך האש, ולא תמצא בשום מקום במ"ת דבור השם המיוחד אלא אם כן יזכיר בו מתוך האש, עכ"ד. והדברים סתומים, ואם תשכיל ע"ד אמת שבפי הר"ח בס' נפש החיים שער ג', בחילוק שבין שני השמות הוי' ואלקי', ששם העצם הוי' ב"ה מורה על הבחינה והענין כפי מה שהוא מצדו ית' שהוא בבחינת ממלא כל עלמין, ואין מחמת עמידת העולמות והברואים שום חציצה בעצמות אחדותו הפשוט, ובבחינה זו הוא כבוד א' הסתר דבר מצדינו, ובבחינת עצמותו לא יצדק ענין מעלה ומטה כי הוא נעלה מכל עניני חילוקים ושנויים רק הכל מלא אחדות גמור לבד בהשוואה גמורה; אמנם שם אלקי' הוא כפי מה שהוא מצדינו בענין השגתנו, שהוא ית' בבחינת סובב כל עלמין, שיש במציאות גמור עולמות וכחות מחודשים מרצונו הפשוט ית', שצמצם כבודו והניח מקום כביכול למציאות עולמות וברואים רק שהוא ית' נשמתם ומקור שרש כח חיותם המתצמצם ומסתתר בתוכם כענין התפשטות הנשמה בגוף אדם שמתפשטת בכל חלק ונקודה פרטית שבו והגוף ישנו במציאות ואינו מתבטל נגדה, ככה העולמות והברואים ישנם במציאות. ורק בבחינה זו יצדק מעלה ומטה, וחילוקי מקומות ובחינות שונות וכן ענין המקראות אלהי עליון יושב בשמים והרבה כיוצא. ובזה יאורו עיניך בדברי הרב"ח הנ"ל: