הכתב והקבלה · במדבר · פרק 15 · פסוק 33

המוצאים אותו מקשש. שהתרו בו ולא הניח מלקושש והתרו בו (רש"י מספרי), דאם לא כן המוצאים אותו מקושש עצים למה לי, הרי כבר כתיב וימצאו איש מקשש עצים, והיה די לומר ויקריבו אותו אל משה, ופשיטא דהאי ויקריבו אמוצאים אותו דכתיב לעיל מניה קאי, אלא הכי קאמר ויקריבו אותו המוצאים אותו, עודו מקושש ולא הניח מלקושש (רא"ם). ובסנהדרין מ"א פירש"י שקישש עצים לא נאמר אלא מקושש, לאחר שראוהו ומצאוהו היה מקושש, ומה טעם תלוי בכך אלא שהתרו בו ועדיין היה מקשש. אמנם דבריהם אלה יתכנו אם כבר היינו יודעים ממקום אחר חיוב ההתראה, אז היינו יכולים לומר, כי יתורא דקרא אתי' לאשמעינן שלא הניח מלקושש גם אחר ההתראה, אמנם למה דאמרינן שם בסנהדרין מנין להתראה מה"ת תנא דב"ר ישמעאל המוצאים אותו מקשש עצים, דעיקר חיוב ההתראה מהך קרא יליף, לא הבינותי מהיכן נפקא ליה, דילמא בא לאשמעינן חוצפ' יתירת' דהוי בהך גברא שלא התבושש מלהניח הקשישה נגד הרואים אמנם התראה שלא ידענוה עדן ממקום אחר לא היה. לכן נ"ל בדעת רבותינו, מדאייתר לישנא דקרא, לא פירשו מלת המוצאים לשון השגת דבר ופגישתו (פינדען, טרעפפען), כמו ומצאה את רעהו, רק פירשוהו לשון השגת שכל (בעגרייפען, ערקלאֶרען) כמו שדי לא מצאנוהו, אשרי אדם מצא חכמה, החקר אלוה תמצא, ומוצא אני מר ממות, וגם יש בלשון מצא גם מקרה העונש (בעטרעפפען, ווידערפאהרען) כמו התלאה אשר מצאתנו, ברעה אשר ימצא את עמי, והצרותי להם למען ימצאו (ירמיהו י׳:י״ח) דתרגומו בדיל דיקבלון פורענות חוביהון. הנה משתי הוראות האלה פי' רבותינו מלת המוצאים אותו, וטעמו השיגוהו והבינוהו העונש אשר יקרהו (מאכטען איהם דאס בעטרעפפענדע בעגרייפליך) שהמחלל שבת חייב מיתה, והיינו התראה. תדע שממלת המוצאים עצמו הוכחת רבותינו, שמצאנום גם במקום אחר בדרך זה, כי אמרו בספרי כי ימצא איש גונב נפש (כי תצא כ"ד ז') ימצא בעדים והתראה, וכן כל ימצא שבתורה, וכמ"ש גם רש"י שם. וכן אמרו בספרי, כי ימצא איש שוכב (שם כ"ב כ"ב) ימצא בעדים, וכן במכילתא ע"פ וגונב איש ומכרו ונמצא בידו, אמרו ונמצא אין מציאה אלא בעדים. והתבונן עוד דלדרך הפשט מלת אותו השני מיותר לגמרי כי היה די ויקריבו אותו המוצאים אל משה וגו', אמנם לדרך רבותינו יש למלת אותו השני ביאור אחר, אותו הראשון הוא מלת הכנוי לנסתר (איהן) ואותו השני הוא מענין ואתה מרבבות קדש, העירותי מצפון ויאות (ישעיהו מ״א:כ״ה) הגידו האותיות לאחור (שם) שטעמם ענין ביאה, דבר הבא לעתיד (דאָס קאָממענדע, דיא פאָלגע) והכתובים ישמשו לשון ביאה על השכר ועל העונש המעותדים לבוא על הצדק והרשע, אמר מחרוץ תבואתה (משלי ג׳:י״ד) על השכר הבא על המתנהג עפ"י חכמת התורה, ואמר על עונש הרשע תבואת שפתיו ישבע (שם י"ח) ומענין זה לשון אותו השני, וטעם המוצאים אותו, האנשים שהודיעו לו והשיגוהו לדעת את העונש המעותד לבא על המחלל שבת על ידי קשישת עצים מן המחובר (דיא איהם בעגרייפליך מאכטען דען ערפאָלג) ואות וי"ו שבסוף מלת אותו, הוראתו כמלת של, כמו בנו צפור בנו בעור, שטעמם בן של צפור של בעור, וכן למעינו מים, וחיתו ארץ (בראשית א' כ"ד) טעמם למעין של מים, וחית של ארץ, כמבואר שם, כן אותו מקושש עצים, אות של מקושש עצים, וטעמו עונש של מקושש המעותד לבא. (דען ערפאָלג דעס האָלצאברייסענס). - ואם תשאל למה בחר הכתוב להוציא ענין ההתראה והודעת ענשו בלשון המוצאים אותו, ולא בחר בלשון היותר ברור, המודיעים לו עונש מקושש, נ"ל שבא הכתוב בלשון זה לכלול עוד תנאי הכרחי למחוייבי מיתת ב"ד, דלא די בהתראה והודעת העונש לחוד, כי צריך המחוייב לקבל התראה זו, ואמר על מנת כן אני עושה ויתיר עצמו למיתה (כבסנהדרין מ"א וברמב"ם י"ב מסנהדרין), וענין זה נכלל גם כן בלשון המוצאים אותו, מלת אותו יבואר לפי"ז מלשון יאותו לנו האנשים (וישלח ל"ד ט"ו) ששרשו אות כמבואר שם, ומזה וקשרתם לאות על ידך (בא י"ג ט"ז) שטעמם לשון התרצות, (איינווילליגען) ולשון מוצא ישמש גם על הוית דבר ע"י חקירה, כמו ומוצא אני מר ממות, וטעם המוצאים אותו לפי"ז, חקרו ומצאוהו מתרצה להיות מקושש אף שנתודע לו ענשו, ודע דבמדרש איתא דהמקושש לשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהם שלא לכנוס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבין במצות עמד וחלל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים (תוס' ב"ב קי"ט ב' ד"ה אפילו) וקרוב לזה אמר יב"ע בתרגומו בשנוי קצת, (ואין טענה במלת המוצאים שהוא עומד, דכבר הראיתי לדעת כמה פעלים עומדים ויוצאים, עי' בשלח ט"ז כ"ט אל יצא איש ממקומו):