הכתב והקבלה · בראשית · פרק 25 · פסוק 22

אם כן למה זה אנכי. המקרא קשה ערש"י, וראב"ע פי' שהיא שאלה לנשים שילדו אם אירע להן ככה והן אומרות לא, ותאמר אם כן הדבר למה זה אנכי בהריון משונה, והרמב"ן טען עליו שלפי' זה הכתוב חסר ואינו שלם, ופירש הוא כי אמרה אם כן יהיה לי למה זה אנכי בעולם, הלואי אינני שאמות או שלא הייתי, כטעם אשר לא הייתי אהי', ע"כ. וכן ת"י והסורי. ושמעתי פי' נאה ומתקבל כי תיבת כן במקום זה איננה מלת הענין כברוב המקומות, אמנם הוא שם תאר ליחיד, מגזרת כֵנִים אנחנו, כן דברת, כן בנות צלפחד דוברות, וטעמו ישר ונכון, ומלת אנכי שב על אם כן, ושיעור הכתוב אם כן למה זה, כלומר אם זך וישר אני למה זה הענוי והצער, ואין תימה על מלת אנכי שבא מאוחר, כי נפש אשר עלו שאוני' לא תקפד על סדר המלות הנהוג בלשון שהוא מדברי הנפש המשכלת (רוו"ה), ולדעתי יותר מכוונים דברי הרמב"ן, ויש לתבל דבריו לפמ"ש (שמות ע"פ למה משה ואהרן) כי מלת למה בלה"ק הוא שם לדבר ריק והבל, כי בהרגישה במעי' שנוי גדול כזה מה שאינה בשאר מעוברות, יראה לנפשה פן יש במעי' שנוי בתולדת היצירה ואין זה הריון בן אדם, לכן אמרה אם כן, היותי בעולם איננו כ"א לריק והבל (בין איך פערגעבענס דא), כי אין אשה אלא לבנים וכל שאין לה הריון הראוי הנה היא ללא תועלת בזה העולם, ומלת זה כמו עלו זה בנגב, אין זה כ"א בית אלהים, שענינם כמו בזה בבי"ת (היער, דא):

ותלך לדרש. פי' רמב"ן לשון תפלה כמו דרשתי את ה' וענני, דרשוני וחיו וכתיב"ע למבעי רחמין, וכן בל"א נכלל לשון תפלה בלשון חפוש דרישה ובקשה, על האחרון יאמר (זוכען) ועל הראשון (ערזוכען, געזוך):