הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 5 · פסוק 1

קול אלה. שהשביעוהו שהוא עד בדבר מן הדברים בין בראי' בין בידיעה ואיים עליו באלה שאם לא יעיד עדותו ישא עליו עונש השבועה. אות וי"ו במלת והוא תשמש במקום שי"ן כמו דבר אל בנ"י ויסעו, ומאמר ואם לא יגיד הוא איום האלה, עתוס' ב"ק נ"ו א' ד"ה פשיטא, וביאור המפרשים במקרא זה דחוק מאד:

והוא עד. לרבותינו חיוב העדים בקרבן שבועה אינה רק בשכפר עדות ממון יש שהתובע תבע את העדים להעיד לו עדות שיתחייב הנתבע ליתן לו ממון, והם כפרו עדותן ונשבעו, שבכפירתם הפסודוהו ממון, וזהו שאמר קרא, או ראה או ידע, כלומר בעדות המתקיימת בראי' בלא ידיעה, ובידיעה בלא ראי' (ואין לך עדות זו בלא זו אלא בתביעת ממון) כיצד מנה מניתי לך בפני פו"פ ובאו פו"פ ויעידו הם ראו שמניתים לך אבל לא הודעתים אם הם מתנה או הלואה או פרעון, ואמר לי' הלה יבואו פו"פ ויעידו שמנית לי בפניהם, ואני פורע לך, זוהי ראי' בלא ידיעה, ידיעה בלא ראי' כיצד, מנה הודית לי בפני פו"פ יבאו ויעידו, זוהי ידיעה בלא ראי', ודוקא בשני עדים, כי הם בכפירתם מפסידין ממון, אבל אם לא השביע רק עד אחד להעיד לו וכפר, פטור מקרבן שבועת עדות, שאין עדות עד אחד מחייבת ממון, ואפי' האמינו הנתבע לעד אחד ואמר לי' הרי את מקובל עלי כשנים, אמרו בירושלמי שאינו חייב קרבן שבועה, כיון שעד אחד אינו כשר להעיד עדות ממון, א"כ מה הוא, והוא עד דאמר קרא דמשמעותו עד אחד, דהא דאמרינן כל מקום שנאמר בתורה עד הוא שנים, אין זה מאמר מוחלט (עמ"ש נשא ה' י"ג ועד אין בה) מכש"כ כאן שנאמר אצלו מלת נפש, ואף דמשכחת קרבן שבועה גם בעד אחד, בעד מיתת בעלה של אשה, ובעד זנות אשה אחר קנוי וסתירה, וגם בששניהם חשודים התובע והנתבע, מ"מ קשה לאוקמי קרא בהנך גוונא דכולהו מילתא דלא שכיחא אינון, ואין דרך המקרא לדבר רק במילתא דשכיחא, אלא ע"כ קרא משתעי בשהשביע שני עדים, האחד מהם כפר עדותו והשני הודה, זה שכפר עדותו חייב ק"ש, כמבואר שבועות ל"ב: