הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 5 · פסוק 2

נפש אשר תגע. פירשו בו רבותינו דלאחר טומאה זו יאכל קדשים או יכנס למקדש שהוא דבר שזדונו כרת, ערש"י. וכן אמרו בת"כ מנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, הזהיר וענש על טומאה וחייב קרבן על הטומאה, מה עונש ואזהרה בטומאת מקדש וקדשיו, אף קרבן על טומאת מקדש וקדשיו; ואין זה מהם תוספת על המקרא, כי דעתם זה מבואר בלשון המקרא עצמו, כי למה שפירשתי למעלה מלת ואשמו שענינו שוממת הנפש (פערדאממניס) והוא בעצמו הנקרא במקומות אחרות בלשון כרת, יהיה גם במקרא דילן ואשם פירושו ימצא א"ע בחיוב שממון הנפש, והיינו בעברו על דבר שזדונו כרת שאכל קודש או נכנס למקדש בטומאה. ובדרך זה נפרש מה שאמר, ואם נפש כי תחטא (לקמן י"ז), שמדבר לדעת רבותינו דוקא במי שבא ספק כרת על ידו, הנה אמרה תורה ולא ידע ואשם פירושו שלא ידע אם נתחייב שממון נפש והיינו ספק כרת, וכן והיה כי יחטא ואשם (לקמן כ"ג) הנאמר בנשבע לשקר פי, בד"ז, כי אין לך חיוב שממון נפש וכרת יותר כמו שתפש שם אלהים לשקר, ראה איך הועילה לנו קבלת רבותינו להבין לשונות המקראות על פשטן ובדרך יותר סלולה מרודפי הפשט, ברוך שבחר בהם ובמשנתם. הנה יסוד דעתי בפירוש מלת אשם מצאתי בעזה"י ברמב"ן סוף סדר זה, ועתה ראיתי שהרנ"ו בביאורו הביא דברי הרמב"ן אלה (בפ' י"ט) וז"ל, הרמב"ן אמר כי שם אשם מורה על דבר גדול שבענשו ראוי להיות שמם נאבד בו וכבדה חטאתו מאד, ע"כ. וכתב עליו וסוף סוף גם בכל השוגגים המתכפרים בחטאת נכתב לשון אשמה, ובנשא נאמר ואשמה הנפש ההיא ושם ידבר על כלל הלאוין שנאמר מכל חטאת האדם ופרטו גזל הגר, עכ"ד הרנ"ו, והם דברי שגגה, דלמ"ש היא הנותנת ובכוונה גדולה אמרה תורה בשגגת חטאת לשון אשמה להורות לנו הענין הגדול שאין חטאת רק בדבר שזדונו כרת, וכן בנשא בגזל דמיירי בנשבע על שקר לכוונה זו הזכירה התורה שם לשון אשמה:

בנבלת חיה טמאה. אמרו בת"כ מה ת"ל טמאה שיכול אין לי אלא כולה, כזית ממנה מנין ת"ל טמאה, לדבריהם אין שם טמאה תאר לחיה, אלא לנבלת הקודם לו ר"ל בנבלת טמאה, ירצה נבלה המטומאה ואין פחות מכזית מטמאה בנבלה, דמיון לזה שמן זית זך (שמות כ״ז:כ׳) דמלת זך תאר לשמן ולא לזית, עמש"ש. אמנם בנבלת שרץ טמא, דלא אמר טמאה בה"א, שמעי' שאינו מוסב על נבלת רק על שרץ, כי רק שמונה שרצים נבלתם מטמא לא נבלת שאר שרצים, ולזה מלת נבלת מופסק בטפחא, ותרגום שרץ טמא (אונריינעס קריעכטהיר) והמתרגם גם חי' טמאה בהמה טמאה (אונריינעס געווילדטהיר) טועה, דמטהר נבלת חי' ובהמה טהורה, ובת"כ אמרו דמלת טמא דשרץ בא לרבות דמו צרופו ועירובו:

ונעלם ממנו. שכח שנגע בדבר המטמא:

והוא טמא ואשם. ובעודו טמא עשה דבר שיש בה שממון נפש כגון שאכל קדש או נכנס למקדש: