הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 3 · פסוק 17

חקת עולם. חיוב דבר הבלתי מבורר מענינו היותו מחוייב מצד הטבע או מצד המוסר או מצד השכל רק המצוה על החיוב ההוא הוא לבדו יודע טעמו של זה החיוב ומטעם הכמוס עמו אינו רוצה לגלות טעמו של דבר, זהו הנקרא בלשונינו חוק (געזעטץ) ונותן החוק, יקרא מחוקק (געזעטצגעבער), והוא שם מושאל מלשון חקיקה ורשימה על לוח אבן ועץ או שאר דבר. והענין בזה כי כל דבר שחיובו מבורר מצד חיוב הטבעי המוסר והשכל, א"א שיהיה נשכח לעולם, כי כ"ז שבני אדם חיים על האדמה נתברר להם תמיד חיוב זה הדבר, משא"כ דבר שלא נתברר חיובו למקבלים הוא קל שישתכח ויתבטל ברוב הימים מאחר שלא נודע טעמו של הדבר או שישתנה ע"י תוספת וגרעון, וכדי להצילו מן השכחה והשנוי היה צריך מיד בעת נתינתו שיהיה נכתב בספר לזכרון למשמרת לדורות הבאים, ועדיין היה אפשר שיומחק הכתוב ברבות הזמן, לפיכך היו חוקקין את דברי החוק על לוח אבן ובכתיבה שוקעת שהוא כתב המתקיים ביותר מכל מיני כתיבות, שכל אות ואות הנחקק ה"ה כמונח בקופסא משומר מן ההפסד, משום כך נקרא כל דבר חיוב שלא נתגלה טעמו בשם חק ע"ש ההצטרכות שיהיה חקוק בספר לזכר עולם, וכמ"ש ועל ספר חקה ותהי ליום אחרון לעד עד עולם (ישעיהו ל׳:ח׳) וכן (איוב י״ט:כ״ג) מי יתן בספר ויחקו לעד בצור יכתבון (רש"פ):

כל חלב. שם חלב בלה"ק השומן הנפרד שאינו עם הבשר כדבר אחד, כי השומן המתערב בבשר שאינו נפרד ממנו יקרא שומן, כענין וישמן ישורון ויבעט, ובשרי כחש משמן, והחלב הוא הנפרש עליו קרום ונקלף, לא יתערב הלשון בהם בשום מקום, כאמרנו בשר שמן לא בשר חלב, וכן בשאר לשונות העמים שמותיהן חלוקים, והכתוב שאמר כל חלב לא תאכלו אין שומן שע"ג האליה בכלל כי איננו חלב בשמו וטבעו, ואם היה כל שומן חלב יאסור כל שומן שבבהמה בכתפות ובצדדין, אבל כל הנקרא חלב נאסר אעפ"י שאינו קרב למזבח כגון החלב שעל הטחול, ושאינו נקרא מותר אעפ"י שהוא קרב כגון הכליות והיותרת מן הכבד וכן האליה, לשון הרמב"ן בקוצר, ע"ש שהאריך בזה בדברים נעימים שלא ליתן פתחון פה לחלוק, וכן דברי הרנ"ו ביאורו נכונים מאד בזה כי הראה בו שכל המקראות מבררים יושר קבלת רבותינו בזה: