הכתב והקבלה · דברים · פרק 15 · פסוק 23

רק את דמו ל"ת. כאן אמר לשון רק, ולעיל (במדבר י״ח:י״ז) אמר בבכור לשון אך, אך בכור שור לא תפדה כי מלת אך מורה על היציאה מן הכלל במקצת, דהיינו שבמקצת נשאר שוה להשאר ובמקצת אינו שוה להם (רעסטריקטיף), ויאמר על דברים שהם שוים בעצמם, כמו ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, שדם האדם ודם שאר בע"ח שוים בעצם, ולענין שפיכת דם נגדר דם האדם מדם שאר בע"ח, שהוא ענין צמצום הדבר (לימיטאטיאָן), ויפה ארז"ל אך חלק דהיינו שבמקצת שוה לשאר ובמקצת נחלק מהם, וירצה במלת אך לשון נכוי (אבשלאג), דהיינו שהדבר מנוכה מן הכלל, והוא א"כ תאר הפעל (אבשלעגליך); ומלת רק על היציאה מן הכלל לגמרי, דהיינו שהדבר אינו שוה לשאר בשום ענין, ויאמר על היציאה מכלל דברים שבעצמם בלתי שוים זה לזה (אדווערזאטיף), ומלת רק מלשון ריקות והרקה (ענטלעערען), כלומר שהורק דבר מן הכלל או שהכלל נתרוקן מן הדבר (והענין אחד כטעם אריק חרבי), והיא שלא נשאר כאן שום יחוס בין הדבר לשאר, וכן יאמר בל"א (בלאָס, נור לעדיגליך) (ועיין מזה הענין מ"ש ע"פ אך את שבתותי), הנה אמר שם אך את שבתותי תשמרו, דאלו הי' ענין המאמר שאין חובה לאדם לשמור את ביתו בד"מ אבל חובה עליו לשמור את השבת הי' נופל לשון רק, שהבית והשבת אין בהם שום דמיון זה לזה, אבל השבת עם שאר ימי השבוע שוים בענינם, וכשחייב בשמירת שבת ביציאה מכלל שאר ימי השבוע אמר לשון אך, ולהפך אמר רק השמר לך פן תשכח את הדברים (דברים ד׳:ט׳), אילו הי' כוונת המאמר שרשאי לשכוח דברי רשות אבל אינו רשאי לשכוח מעמד הר סיני, הי' נופל לשון אך דהיינו שדברי הר סיני יהיו מנוכים מכלל שאר דברים שמותר לשכחם, אבל אחר שהזהיר במאמר הקודם על קיום המצות, שאמר ושמרתם ועשיתם וגו', ובמאמר המאוחר הזהיר על שכחת הר סיני, שהם שני ענינים מחולפים, אמר רק השמר לך; תדע מזה שבכ"מ מלת אך תשמש על הבדל בדברים שיש ביניהם איזה דמיון ויחוס בסוג או במין או בשאר ענין, ויהי' כוונת המאמר לומר שאעפ"י שהם שוים בדבר אפ"ה יש כאן איזה יציאה מן הכלל (אויסנאהמע) ישמש במלת אך, אמנם כשאין השקפת המאמר כלל על שווי הדברים, ועיקר כוונתו רק על ההבדל בדברים בלתי מקפידים אם הם שוים בשאר ענינים או לא, אז ישמש במלת רק, ולזה אמר שם אך בכור שור לא תפדה, לפי שהשוה הכתוב שם תחלה בין הב"ח הנזכרים במאמר לענין קדושת בכורה, והוציא מהם אח"כ בכור בהמה טהורה לענין פדי', לפיכך ישמש במלת אך, אבל כאן שלא ירד הכתוב כלל להשוות תחלה בדברים הנאכלים בבכור את החלב והגידין ולומר בשעריך תאכלנו אך דמו וחלבו וגידיו לא תאכל, אבל לא הי' כוונתו כלל לדבר מה שהותר בבכור לאכילה ומה שאסור, אך אמר בדרך כלל שהבכור כולו מותר באכילה בבהמת חולין, והוא כלל בפ"ע, ושוב אמר שדם הבכור אסור באכילה והוא שוב כלל בפ"ע, ולפיכך שימש במלת רק (רש"פ):