הכתב והקבלה · דברים · פרק 16 · פסוק 3

תאכל עליו מצות. בפסחים פרק כל שעה (פסחים דף כ"ח ב') דמקשינן אכילת מצה לאזהרת חמץ לקבוע אכילת מצה חובה לדורות כל זמן שמוזהר על החמץ ואפי' בזמן שאין פסח דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב אי איכא פסח מיחייב באכילת מצה ואי לא לא. ערש"י שם. ועל כוונה זו יש לפרש מלת עליו דקרא. דמצאנו לשון עלה להוראת הסתלקות והעדר, כעלות גדיש בעתו (איוב ה׳:כ״ו) אל תעלני בחצי ימי, להסתלקות מחיי ע"הז, מטרף בני עלית, לרש"י ותרגום סלקת עצמך, כן טעם עליו כאן, כלומר בסילוקו והעדרו. גם בהעדר אכילת פסח תאכל מצות, דומה לזה ואת היותרת על הכליות יסירנה (ויקרא ג' ד') שאמרו עליו בספרא יסיר היותרת אע"פ שאין כליות, ג"כ טעם על הכליות בהעדר והסתלקות הכליות. וע"ד הפשט יתכן שהוא מוסב על החגיגה המדובר ממנו פה ג"כ באמרו צאן ובקר ערש"י, ולהיות כי שלמי חגיגה יוכל להקריבן בימות הרגל כולו, ככתוב שבעת ימים תחג לה"א, שכל ימי החג ראויים הם לחגיגה (ע' רמב"ם פ"א מחגיגה ה"ד), לכן אמרה תורה שכל זמן זה ימנע מאכילת חמץ עמו, והמצוה ללפת בו את המצות:

לחם עוני. נ"ל דעיקר שרש לחם הוא שתי אותיות חם, כי סתם לחם הנאכל לכל אדם בכל זמן הוא אשר נתחמם להביאו לידי חימוץ, אם שנילש במים חמים, אם שמניחין אותו במקום חם, כי מים קרים או מקום קר מונעים את העיסה מלהחמיץ (וכאמרם תטיל בצונן). ולפי"ז יהי' עיקר הנחת שם לחם רק כשנעשה בו פעולת החימום להביאו לידי חמוץ. אמנם קרא כאן את המצה בשם לחם אף שפעולת החימום נמנעת בה מכל צד מחיוב התורה, עכ"פ צריכה המצה להיות ממין הראוי להתפעל ע"י כח החימום ולהתחמץ, דהיינו מחמשת מיני תבואה, שדרכם בכך בכל מקום ובכל זמן, אמנם ממין שאין דרכו בכך דהיינו שמצד עצמו נמנע מלהתפעל מכח החימום להתחמץ כי יבאש ויסרח ואינו ראוי לאכילה, אין נופל בו לשון לחם, ואין יוצאין בו י"ח מצה. והדברים מסכימים למה דאיתא (פסחים ל"ה) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ יוצאין בו י"ח מצה, שאינם באים לידי חימוץ איי"ח מלה, כי רק על זה נופל שם לחם ולא על זה. ואמרו (מנחות עיי"ן) דבחלה דכתיב מלחם הארץ, אין חיוב חלה רק בחמשת מיני תבואה ולא באורז ודוחן. דומי' דלחם דכתיב במצה. וכן בחדש דכתיב ולחם וקלי לא תאכלו, שאין איסור חדש רק בחמשת המינים, ע"ש במנחות. וראיתי לבעל הצל"ח שם בפסחים שנתקשה למה אייתי התלמוד קרא דילן ושביק קרא המוקדם בפרשת בא כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות, וכבר מייתי התלמוד (פסחים ה' א') הך קרא להיקישא. ומחמת קושי' זו רוצה להוליד דין חדש באורז, ולמ"ש דעיקר היקישא אתי להורות שהבא לידי חמוץ הוא דיוצאין בו י"ח מצה, והוא דאיקרי לחם, וזה לא ילפי' מקרא דפרשת בא:

למען תזכור את יום צאתך. דע כי מצות הפסח והמצה ומניעת אכילת החמץ אינן מחיוב זכירת היציאה, ויגלה לך זה ממה שחייב ית' במניעת עשיית הפסח כרת, דכתיב וחדל לעשות הפסח, וכן חייב באכילת החמץ כרת, דכתיב כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא, ובאכילת המצה לא חייב רק בעשה דכתיב בערב תאכלו מצות, ואלו הטעם הי' כאן וכאן מחמת הזכירה לבד, למה חייב כאן כרת וכאן לא חייב רק עשה; וצווי למען תזכור, איננו סבה למניעת החמץ ואכילת המצה, שאלו כן הי' המקרא הפוך, שהי' מהראוי לומר שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני למען תזכר את יום צאתך מא"מ כי בחפזון יצאת מא"מ, אבל בהקדימו כי בחפזון יצאת ממצרים ואח"כ אמר למען תזכור את יום צאתך וגו', ראיי' מוכרחת שהטעם למען תזכור אינו קשור עם ז' ימים תאכל עליו מצות רק קשור הכתוב כן, לא תאכל עליו חמץ וז' ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים, ולמען זאת ר"ל כדי שלא יעברו דברים אלו מזכרונך תזכור בפה בכל יום צאתך מא"מ, ולמען זה כמו למען ינוח שורך וחמורך, שאין הכוונה שם שתהא מצות השבת כדי שינוחו בו השור והחמור, רק לזכור חדוש העולם כאמרו בפ' עשרת הדברות כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו' ע"כ צוך לעשות את יום השבת, רק פי' למען שתשבות ביום הזה ולא תבא לידי עשיית המלאכה ינוח שורך וחמורך, ויש למען הרבה כיוצא בזה; ומכאן יצא לרז"ל מצות הקריאה ביציאת מצרים בפה מלמען תזכור, מה שלא דרשו כן בלמען תזכרו ועשיתם את כל מצותי (רשב"א בחדושיו לפ"א דברכות ד' י"ב):