הכתב והקבלה · דברים · פרק 22 · פסוק 1

השב תשיבם לאחיך. השב אפי' מאה פעמים במשמע (ב"מ ל"א). פי' הרמב"ם השב מקור, וידוע אצל כל בעלי לשון כי המקור נופל על המעט ועל הרוב, תאמר שמרתי לפלוני שמור, ותאמר שמרתי לפלוני ופלוני שמור, ולפיכך מורה השב שחייב להחזיר פעמים רבות, וכמו כן הקם תקים עמו, שלח תשלח, עזוב תעזוב, וזולתם מן המקראות, וכ"כ (בספ"ב דפסחי') בהא דאמרי' ובשל מבושל, אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות, לפי ששנו האיסור בלשון מקור קבלנו שבא לרמזו לאסור בשולן במי פירות, והוסיף עליו בתוי"ט שם, כי המקור משמש לכל זמן, והמלה הזאת משמשת לכל פעל מפעולותי' באיזה שיהי' הבישול. כי המלה עצמה תרמוז על הרבוי; ולשון הרמ"ז שם לכן קראו למקור בשם שם הפועל, שכולל כל מיני אותו הפועל, וכן אמרי' תוכיח אין לי אלא פ"א מנין אפי' מאה פעמים ת"ל הוכח, ודכוותי' טוב' (בב"מ ל"א), וכתבו שם התוס' דאפי' למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם מודה בכל דרשות כה"ג, אם לא כשיש הוכחה דלא אתי לרבות, ע"ש. וא"כ הכא דאיכא הוכחה, דכתיב במים צ"ל דאייתי לי' מק"ו דמים, שאין מפיגין הטעם ואסור, כש"כ מי פירות דמפיגין, ע"כ. ובב"מ כ' הרמ"ז לפי שהמקור כולל כל הזמנים לכן כשבא במקום מצוה כולל ההוה והעתיד, והיינו אפי' מאה פעמים. עמ"ש ביתרו בזכור את יום השבת: