הכתב והקבלה · דברים · פרק 21 · פסוק 23

לא תלין נבלתו. בבחינת הפסד מזיגת הגוף (הבא מצד השחתת המזיגה של הדם ושארי לחלוחיות שבגוף החי, שעי"כ נתבטל קשור הכחות החיוניות שבין זה לזה) נקרא גוף המת נבלה, והוא מלשון בלוי, שהוא בעצמו הפסד מזיגת הדבר והרכבתו, כמו אחרי בלותי היתה לי עדנה, נבל תבל, בני נכר יבלו, ועלהו לא יבול (פערוועזען), ומיד שמת הבע"ח נקרא נבלה כמ"ש כאן לא תלין נבלתו, אע"פ שהומת בו ביום ולא נרקב הבשר עדיין, כי א"א למיתה בלי הפסד המזיגה תחלה, שהוא החולשה העצומה שהם סבות המיתה, אבל העדר התנועה והרקבון הם רק סימני מיתה לא המיתה עצמה (רש"פ). ודע דלרבותינו שלא היו משהין את התלוי כלל על העץ, כי אחד קושר ואחד מתיר מיד, אין פי' לא תלין לינת לילה דוקא (איבערנאכטען), כ"א לשון עיכוב ואיחור (פערוויילען), כמו בין שדי ילין, צדק ילין בה. והרדב"ז בתשו' סי' שי"א שכ' דוקא כל הלילה, אין דבריו מוכרחים, ומסעיינא מדלא אמר קרא עד בוקר כלשון לא ילין חלב חגי עד בוקר. ומצאתי בס' לחם יהודה למהר"י עייאש (בט"ו מסנהדרין ה"ז) שהרב בעל גנת ורדים השיב על הרדב"ז, יעו"ש:

קללת אלהים. אלהים הוא להפליג הדבר כמו הררי אל, שלהבת יה, וכן כאן פי' בזיון גדול ומופלג מאד הוא בזיון התליה; קללה הוא לשון בזיון בכל מקום (הגר"א). והנה למה דקיימל"ן דבתקברנו ביום ההוא נכללה גם המצוה לקבור כל מת מישראל ביום מותו, נ"ל סמוכים לזה, מדלא אמר תקבור אותו, שאז היה מורה על הפרטי דוקא, אבל אמר תקברנו, בהתחברות הכנוי אל הפעל, שזה יורה על הכלל, גם על שאר המתים (עמ"ש בוישב בולא יכלו דברו), והדעת נותנת, אם על המומת בחטאו הוזהרנו מלבזותו בשהוי קבורתו כש"כ במת מיתה טבעית. ומפני כן יקראו ז"ל המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו מת מצוה, כלומר שמצוה על הכל לקברו מצד צווי זה; לפי"ז יתכן להסב גם ע"ז מאמר קללת אלהים תלוי, ר"ל האיחור והעכוב מלקברו הוא בזיון למת, וכאמרם (במ"ק דכ"ב) כל המתים כולן המדחה מטתו שממהר להוציאו ה"ז משובח, כי לשון תולין ישמשוהו גם על האיחור והעכוב בדבר, כביומא פ"ז תשובה ויה"כ תולין, כלומר מעכבין עליו העונש. וכן קרבן הבא על הספק שמכפר עליו עד שיודע לו בודאי שחטא, נקרא אשם תלוי, ע"ש שמאחר ומעכב עליו ענשו. וגם האשכנזי יאמר על דבר המעכבין ומאחרין אותו בזמן (דיא זאכע הענגט). וע' סנהדרין מ"ו, קבורה או משום בזיוני אי משום כפרה. ועלח"מ פ"ד מאבל שהקשה יעבור גם בעשה: