הכתב והקבלה · דברים · פרק 26 · פסוק 13

נתתיו ללוי לגר וגו'. זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה (ספרי ומשנה דמע"ש פ"ה) אע"ג דבלקט שכחה ופאה אין בהם נתינה שהמצוה להניח אותם לפניהם והם יקחום, ואם הבעה"ב מחלק להם אית בי' משום גזל, מ"מ כיון דאסור לעני ליגע כשרואה פאה בסוף השדה בלא דעת בעליו, ואית בי משום גזל, כברמב"ם (פ"ב ממ"ע פי"ד) שפיר שייך בי' לשון נתינה, והוא נתינת רשות, ומלת נתתיו תרתי משמע, לענין מעשר עני דאית לבעלים טה"נ ליתנה לעני שירצה, יש בו נתינה ממשית (איבערגעבען) ולענין לקט שכחה ופאה נתינת הרשות (איבערלאססען) כמבואר במה שקדם:

וגם נתתיו. זה תרומה ותרומת מעשר (ספרי ובמתני' דמע"ש) מפני שיש לומר שקאי על מעשר שני דממנו משתעי קרא, שהרי במע"ש נמי כתיב ושמחת אתה וביתך והלוי וגו', אמנם מדאמר וגם נתתיו ללוי יורה על מעלה שני' שקדמה לה כי מלת גם תוספת הוא, מכלל שקדמתו מתנה אחרת והיא תרומה גדולה ותרומת מעשר (רא"ם), וא"ת בשלמא מע"ר ומע"ש ומ"ע המוטלים עליו לתתם צריך להתודות עליהם שקיים מה שמוטל עליו לעשות, אבל תרומת מעשר מה ודוי שייך בי', מי חייבו להפריש אותה לתתה לכהן עד שיתודה עליו, שהרי ת"מ הלוי הוא הנותן אותה לכהן מן מעשר ראשון שנתן לו הישראלי, וי"ל דמ"מ יש לישראל להפריש וליתנה לכהן, ויתן המעשר ללוי אחר שיפריש ממנו תרומתו שהוא מעשר מן המעשר כמ"ש הרא"ם, ע"ש (זרע אברהם) ודוחק גדול לומר דאתי קרא לרבויי וודוי על מה שאין בו מצוה, וכיון שאין מצוה לישראל בהפרשת מעשר מן המעשר רק סילוק איסור טבל, איך יחייבנו קרא להתודות עליו, לכן נ"ל דרבוי' זו דתרומת מעשר לא אתי רק לכהנים ולויים, כי גם הם חייבים בודוי מעשר, כבמתני' דמע"ש וכ"פ הרמב"ם, דאעפ"י שלא נטלו חלק בארץ יש להם ערי מגרש, וחייבים להפריש תרומות ומעשרות מקרא כן תרימו גם אתם לרבות כהנים ולויים, ואסורים לאכול פירותיהן בטבלן, ומחוייבים להפריש מע"ר כדי להפריש ממנו תרומת מעשר, והוא לעצמם, ועל הכהן והלוי המתודה הוא שנכלל בלשון וגם נתתיו, גם תרומת מעשר שמצווה בו, כי כל דרשות אלו אינם רק פירוש אבל המתודה אינו קורא רק הפרשה כלשונה בתורה ולא יזכיר כלל דרשות אלו (עתי"ט פ"ה ממע"ש מי"ג):

ולא שכחתי. מלברכך ומלהזכיר שמך עליו (מתני' פ"ה דמע"ש) פי' מלשבחך ומלברכך בעת הפרשת המעשרות, לא מלברך נוסח הברכה שתקנו אנשי כנה"ג, שזה אינו אלא מדבריהם (רא"ם) וטענת הרב בתוס' י"ט שם ע"ז כבר דחאה הרמ"ז שם: