הכתב והקבלה · דברים · פרק 26 · פסוק 12

כי תכלה לעשר. המתעסק בהפרשת העשירית (אשר היא מלאכה ארוכה) יקרא מעשר בכבד, עשר אעשרנו לך, והנותן העשירית לפני חברו ומניח לו שיקחנה לו הוא יקרא מעשר בהפעיל, וזה טעם כי תכלה לעשר, לא שישלים ההפרשה אלא שישלים הנתינה וההוצאה מביתו, וכן והיה הכהן בעשר הלוים ענינו כי כשיתנו המעשר של הלוים יהי' גם הכהן נחשב כלוי ויקבלנו גם הוא (רשד"ל):

בשנה השלישית. המובן בלשון זה שהאדם עומד בתוך השנה השלישית ומפריש המעשר של שנה שנית, ובאמת קרא משתעי בעומד בתוך השנה הרביעית ומפריש המעשר של שנה השלישית (ערש"י), והיה ראו לומר. כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה הרביעית. לכן כ' הרא"ם שחסר שי"ן וכאלו אמר שבשנה השלישית, ופי' תבואתך שבשנה השלישית דהיינו של שנה השלישית, ע"ש. ולא ניחא דעתאי להוסיף אותיות בתורה, אבל שימוש הבי"ת מצאנוה גם להוראת תכלית הדבר וסופו, כמו ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, מיתתו היתה בכלות הימים הרבים, ויבא יעקב שלם עיר שכם בבואו מפדן ארם, וכן בשלש שנים כשני שכיר [ישעיה ט"ז] בסוף שלש שנים, וכן כאן בשנה השלישית אחר כלות השנה השלישית; או יהיה אות בי"ת כענין יחס הסבה הגורמת כמו בכסף מלא יתננה לי, והמכוון המעשר המחוייב בשביל השנה השלישית, עמ"ש מזה בבהר במה נאכל בשנה השביעית:

שנת המעשר. שנה שאינו נוהג בה אלא מעשר אחד משתי מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה, ותחת מע"ש נוהג מ"ע [רש"י מספרי ובתלמוד ר"ה י"ב], יראה שאמרו כן מדאמר קרא שנת המעשר בלשון יחיד ואיני מבין דמ"מ נוהגת בה שתי מעשרות, ויהיה נקרא שנת המעשרות בלשון רבים, ולולא דבריהם הייתי מפרש שנת לשון השתנות [פעראָנדערן] מן ואני ה' לא שניתי [מלאכי ג'], שנות ימין עליון [תהלים ע"ז], ושם שנה עצמו שהוא על המשך שנים עשר חדש [יאהר] הוא ג"כ ע"ש השתנות ארבע עתות השנה לחזור לקדמותן. ונקראה השנה השלישית בשם שנת המעשר, להשתנות המעשרות בו תחת מע"ש נוהג מעשר עני:

ונתתה ללוי. בספרי רמי כתיב ונתתה ללוי וכתיב [ראה י"ד כ"ח] והנחת בשעריך, הא כיצד בימות החמה שמונח בגורן קרינן בי' והנחת בשעריך ואין בו טובת הנאה, בימות הגשמים צריך להביאו לבית שלא יפסד בשדה קרינן ביה ונתת ויש בו טובת הנאה. [כ"כ הרא"ש והר"ן בנדרים פ"ד ב', ובתוספת חולין קל"א ד"ה יש בו. ולא מצאתיו בספרי שלפנינו]: -

ואכלו בשעריך ושבעו. תן להם כדי שבען, מכאן אמרו [פאה פ"ח] אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים וכו' [ספרי, וכ"כ הר"ש שם בשם הירושלמי. וכתב עוד שם הר"ש תני' בתוספתא אין פוחתין לעניים בשנת מעשר עני מחצי קב חטים וכו' בד"א של גורן, אבל מתוך ביתו נותן כל שהן ואינו חושש. וכ"פ הרמב"ם (פ"ו ממתנת עניים) דבשדה נותן לכל עני ממעשר עני כדי שבעו שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו, אבל אם היה המעשר בבית מחלקו לכל העניים אפי' כזית כזית. ותמה הרב משנה למלך שם, א"כ סכינא חריפא מפסקי לקראי, דרישא דקרא דונתת מיירי במעשר עני המתחלק בבית, וסיפיה דקרא ואכלו ושבעו מיירי במ"ע המתחלק בגורן. ע"ש וראיתי להרב בפאת השולחן [בסימן י"א סקי"ד] שהביא בשם כתב יד רבנו הגדול הגר"א, כיון דחזינן סתמא דתלמודא הביא לימוד דאין פוחתין מהאי קרא דואכלו בשעריך ושבעו, וסתמא דבבלי בנדרים וחולין דונתת במ"ע המתחלק בבית איירי, וכן בספרי בשני מקומות בפרשת ראה ובפ' כי תבא דריש תן להם כדי שבען ובשניהם תני מכאן אמרו אין פוחתין לעניים וכו' ע"כ דלא ס"ל לבבלי וירושלמי וספרי להא דתוספתא, וסמי לה לתוספתא מקמי גמרן דירושלמי ובבלי וספרי, דמדלא הביאו לתוספתא לאו דסמכא היא. ולשון בגורן דמתניתן לאו דוקא. ע"ש. הנה לדעת הגר"א דגם במ"ע המתחלק בבית צריך לתת כדי שביעה לישנא דקרא דילן כפשטיה. ולשון המשנה אין פוחתין לעני בגורן הוא ל"ד, ואפשר דנקטה מתני' בגורן משום סיפא דקתני אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, דבעני העובר צריך ליתן פת אפוי, וכאן קתני שנותן לו חטים כמו שהוא, לכן אמר בגורן, הפך מבעיר, ובאמת גם בבית כשנותן מ"ע צריכה חטים כשיעורי' דמתניתן. (וכל הנך שיעורין דמתניתן הם מזון שתי סעודות, או כדי לטבל בהן שתי סעודות, או ליקח בהם שתי סעודות (כבעירובין שם, ועיין בפי' הגר"א למתני' דפאה שם). וככר בפונדיון הוא ג"כ מזון שתי סעודות (כברש"י שבת קי"ח א' ד"ה מככר). ובדברי הגר"א יבואו על נכון דברי רש"י התמוהים, שכתב (עירובין כ"ט) טעמא דאין פוחתין לעני בגורן משיעורי דמתני' הוא משום דכתיב ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה, שיעור נתינה בעי' ופחות משיעור זה לא מקרי נתינה (ע"ש רש"י ד"ה רבי שמעון ב"א, וד"ה אין פוחתין (ותמה עליו הרב מ"ל שם, דבלשון נתינה לבד אין לנו לרבות אלא שיעור כזית או שוה פרוטה, ועוד דלשון נתינה יורה על מ"ע המתחלק בבית שיש בו טה"נ, ושיעורים הללו לא נאמרו רק במ"ע המתחלק בגורן וכדתנן במתניתן אין פוחתין בגורן, ולא במ"ע. המתחלק בבית כמבואר בתוספתא. ע"ש. ולדעת הגר"א דגם במ"ע שבבית צריכה שיעורה דמתניתן, ועליהם אמר קרא ונתת, אע"ג דבעלמא אין בלשון נתינה רק שוה פרוטה או כזית, מ"מ הכא דמסיים קרא ואכלו ושבעו, ידענו ששיעור הנתינה היא בזה בכדי שביעה דוקא, דומיא דראשית הגז שנאמר בו תתן לו, מ"מ שיעורו ה' סלעים מדסמיך ליה לעמוד לשרת (כבחולין קל"ז א'). ורש"י נקט רישא דקרא ונתת לילף מניה שיעור שביעה דאסיפי' דקרא סמיך, והירושלמי דיליף מסיפיה דקרא ואכלו ושבעו דמחובר ג"כ לרישיה דונתת. אמנם ליישב דעת התוספתא והר"ש והרמב"ם שמחלקים בין מ"ע שבבית למ"ע שבגורן, מקושית המ"ל שגדולה היא, דא"כ סכינא חריפא פסקי' לקרא, נ"ל לדעתם שאין ואכלו ושבעו מחובר עם ונתת וגו' להיותם מאמר אחד, דא"כ מאמר ואכלו ושבעו מיותר לגמרי, כיון דעיקר המכוון בפרשה זו ללמד מצות וודוי מעשר אחרי אשר גמר להפריש כל מעשרותיו בשנת מעשר עני, היה די במה שאמר ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה, דכיון שקיים מצות נתינה לראויים אליו חייב להתודות, ומה לו במה שעשה המקבל במתנות אלו, דבין שאכלוהו בין לא אכלוהו, הוא עשה את המצווה לתת להם כדינם ומצווה להתודות, ולמה לן קרא ואכלו בשעריך ושבעו, ואי למילף שיעור נתינה כדי שביעה כבר ידענוהו מואכלו ושבעו דבפרשת ראה. אלא ודאי דמאמר, ואכלו בשעריך ושבעו הוא מאמר בפני עצמו, ואין עיקר המכוון בו מצד המקבל שאכל, כ"א עיקר המכוון בזה מצד הנותן שעליו החיוב לסבב ולגרום שיאכלו וישבעו המקבלים ממה שהניח לפניהם, לפי"ז שני מאמרים אלו, ונתת וגו' ואכלו וגו' הם חלקי התנאי שהתחיל בו הכתוב, וטעם כי תכלה לעשר וגו' ונתת וגו' ואכלו וגו' אם כלית לעשר בשנה שלישית דהיינו שנתת המעשרות למי שהחיוב עליך לתת להם (והוא מ"ע המתחלק בתוך הבית, שיש בו טובת הנאה) גם אכלו בשעריך ושבעו (הוא מ"ע המתחלק בתוך הגורן שאין לך בו טה"נ) אז ואמרת לפני ה"א בערתי וגו', כלומר אם קיימת שתי תנאים אלו בין במצות נתינה שבבית, בין במצות הנחה לאכילת שביעה שבגורן, אז החיוב עליך להתודות, ודומה מקרא זה למקרא שבתחלת פרשת בכורים שאמר שם כי תבא אל הארץ וגו' וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית פרי האדמה, שהמקרא הראשון הוא כלו תנאי, והמקרא שאחריו הוא תשובת התנאי, אם באת וירשתה וישבת אז ולקחת, כן מקרא שלפנינו הוא כלו מאמר תנאי אם כלית ונתת ואכלו אז ואמרת. מקרא ראשון ידבר ממצות ביעור שזמנו מיוחד מעי"ט, ואחריו מתחיל ואמרת ממצות וודוי מעשר שזמנו מיוחד בי"ט. ובזה לשון המקרא מיושב היטב גם לדעת התוספתא. ויש לפרש המקרא בדרך אחרת לדעת התוספתא, והוא דבאמת לשון ונתת יש לו ב' פנים, הא' מתנה ממשית (איבערגעבען) שבא דבר מיד מזכה ליד זוכה, שבשעת נתינה הוי הנותן בעליו של אותו דבר והוא מוציאו מרשותו ומוסרו לו ליד המקבל, כענין ויתן להם מתנות. הב' נתינת רשות (איבערלאססען) כענין וכל יש לו נתן בידו שאינה אלא נתינת רשות, והיינו שלא יבא הדבר מיד מזכה ליד זוכה, שבשעת הנתינה אין הנותן יחשוב א"ע לבעלי' של אותו דבר רק כמסתלק עצמו ממנו וכאילו בא ליד המקבל מן ההפקר, דמיון לזה (נדרים מ"ז א') מי שנכסיו אסורים עליו בהנאה נותן לבניו ולאחיו, שאין נתינה זו נתינה ממשית דא"כ מתהני מאיסורי הנאה, אלא שמראה להם מקום ואומר נכסים אלו אסורי' עלי טלו לעצמיכם, דכה"ג לאו מתנה היא אלא גוונא דהפקר (כמ"ש הר"ן שם). וכן לשון ושבעו יש לו שני פנים, הא' שביעה טבעית שממלא כריסו ממאכל (זאטט). והב' שביעה רצונית (געניגענד) שאינו אוכל רק לקיום גופו ומתרצה להיות שבע גם במעט מן המאכל, כענין ואכלת ושבעת וברכת (עקב ח' יו"ד) דלר"מ ור"י (ברכות מ"ט) גם בכזית או בכביצה הוי אכילת שביעה שמחוייב עליו בהמ"ז מן התורה (לדעת רשב"א בחידושיו שם, וכמ"ש הרב פנ"י שם דהסוגי' מכרעת כשיטת הפוסקים דכזית או כביצה הוי שיעור' דאורייתא לחייב בבהמ"ז. ועמש"ש בפ' עקב). מעתה לשיטת התוספתא יתפרש המקרא בשני פנים אלו, ונתת, מתנה ממשית, והוא במ"ע המתחלק בבית שיש לבעליה טה"נ ונקרא נותן ממש. ושבעו, שביעה רצונית, שאינו צריך ליתן כדי שביעה גמורה רק רצונית דהיינו כזית, כלשון הרמב"ם, ואכילת כזית קראו התוספתא כל שהו נגד שביעה גמורה שבגורן. והפנים הב', ונתת על נתינת רשות, והוא במ"ע המתחלק בתוך הגורן, דבאמת גם במ"ע שבגורן צריכין נתינה דבעלים למקבליהם, כי רק בלקט שכחה ופאה יבוזו לא במ"ע, וכדדייק לשון הר"ש כשמחלקין מ"ע, ואפי' בהי' לו דבר מועט אמרה מתני' נותן לפניהם והם מחלקין. ואין בין מ"ע שבבית למ"ע שבגורן אלא בשלקחו העני שלא מדעת בעלים, דבמ"ע שבבית שיש לו בו טה"נ מוציאין אותו מידו, ובמ"ע שבגורן שאין לו בו טה"נ אין מוציאין אותו מידו, וגם אם בא עני ושואל ממנו בגורן אם ירצה לא יתן לו (כמ"ש תוס' חולין קל"א ד"ה יש, וכ"כ הר"ן שם) א"כ במ"ע שבגורן צריכין עכ"פ נתינת רשות ליטול, ע"ז נאמר ונתת וגו', ולשון ואכלו ושבעו היא שביעה טבעית, והוא לרבותינו מזון שתי סעודות. לפי"ז אי ילפי רבותינו מן ונתת דבמ"ע שבבית יש לו בו טה"נ, ומן ושבעו דבמ"ע שבגורן צריך שיעור שביעה, לא דאפסקו ליה לקרא, כמו שעלה ע"ד הרב מ"ל, אבל כולי קרא מתפרש ע"ד אחד, בין במ"ע שבבית בין במ"ע שבגורן, וכל חד לפי ענינו. ושפיר פסקו הפוסקים כהך דתוספתא, ואין טענה ממה שלא הובאו דברי התוספתא בתרי תלמודן וספרי, דבכל המקומות אמרו לשון אין פוחתין לעני בגורן, דממילא משתמע דדוקא בגורן הצריכו שיעורים אלו לא בבית ולא ניחא להו להפוסקים לאפושי פלוגתא בין התוספתא והתלמוד, ובדרך זה גם דברי רש"י בעירובין נכונים. ועמ"ש בפרשת ראה על לשון בשעריך דקרא שהוא לרבותינו בגורן: