הכתב והקבלה · דברים · פרק 15 · פסוק 2

שמוט כל בעל משה ידו. שמוט את ידו כל בעל משה (רש"י), כי לשון השמטה אינה נופלת רק על ידו של בעל משה, שלא יהיה לו יד לבקש חובו, וכן אמר לקמן תשמט ידיך, ויתכן שבכוונה הוסיף קרא מלת יד אל לשון שמיטה, כי בלשון שמיטה בלבד היה מקום לטעות ולומר שאין השביעית משמטת אלא לזמן קצוב, ולאחר זמן הקצוב עדן החוב מוטל על הלוה לשלם את נשיו, לכן הוסיף מלת יד שמהוראתו הכח והיכולת והממשלה ורשות, כענין ותכבד יד בית יוסף, ותעז יד מדין, ויקח את כל ארצו מידו (מאכט, געוואלט, געביעט) כי המלוה הוא כאדון הלוה וממשלתו עליו, ועבד לוה לאיש מלוה, ויש לו למלוה על הלוה שעבוד הגוף ושעבוד נכסיו, ורצה הכתוב שבשנת השמיטה יעזוב המלוה מן הלוה את כל שעבודיו, לא בלבד שאינו צריך לשלם חובו, אבל גם שעבוד גופו ושעבוד נכסיו יסורו ממנו לגמרי, לכן אמר תשמט ידיך כלומר תעזוב ותסיר ממשלת ידך ממנו, וכיון שנמחל פעם אחת שעבודיו, שוב אין מקום למלוה לגבות את חובו באחד מן הזמנים. ובמחברת המכונה אגרת ישר התחכם בזה, (א') דלפי הפשט לא כיוונה התורה לאסור גביית החוב רק בשנה השביעית בלבד, אבל אחר עבור שנת השמיטה התירה גבייתו, כי הכתוב נתן טעם למה לא יגוש כי קרא שמיטה, א"כ זיל בתר טעמא, ובהעדר הטעם יחדל הצווי, ולמדנו שאחר עבור שנת השמטה שאז אין עוד זה הטעם מותר לגבות חובו, וזהו מה שהוציא הכתוב זה האיסור בלשון השמטה, כי זה הלשון יורה רק על השבתת הגבי' עד זמן קצוב, לא להתייאש ממנו לעולם, דומה ללשון הכתוב (ש"ב ו') כי שמטו הבקר, שהכוונה לומר כי הבקר עזבו לפי שעה משיכת העגלה, אבל לאחר זמן שבו למשון אותה עד שהביאוה אל בית עובד אדום הגתי, אף כאן בשנה השביעית תשמט אבל לאחר זמן תוכל ליגש אותו עד שישלם לך. ועוד (ב') יש ללמוד כן ממה שצוה הכתוב בשמיטת קרקעות, כי אין אסור לחרוש ולזרוע רק בשנה השביעית לבדה, ואחר השנה ההיא מותר לעבוד שדהו ונוכל להקישם זה לזה כי שתיהן נקראות שמיטה, גם (ג') כי המשנה עצמה סתמה דברי' ולא אמרה רק (פ"י דשביעית) השביעית משמטת את המלוה, ולא יובן מזה רק שהשנה היא לבד תשמט, אבל אח"כ מותר לגבות, ומה שפי' הר"ב שם המלוה את חברו ועברה עליו שביעית אחר הלואה אינו יכול לתבוע, כמדומה שהוא נגד כוונת המשנה. עכ"ד. ולא ראה ישר, (א') כי מי זה העיד לו כי רק לפי שעה עזבו שם הבקר את העגלה ואח"כ שבו למשוך אותה, גם רבי יונה והריק"ם פי' שם שמטו הבקר, שנתפרקו פרקיהם ואבריהם. הנה מבואר לדעתם הוראת מלת שמיטה לעזיבה והסרה עולמית. וגם (במלכים ב' ט') אמר שמטוה וישמטוה, ושם היתה הסרה עולמית, וכן בלשון ארמי ישמשו לשון השמטה על הלקיחה והסרה הנצחית שאין בהם חזרה, כמו (ב"ב קי"ד) שומטו מעל בניו, שני אחים דשמטי מהדדי (ב"ב קע"ג), ומין ארבה המסיר את הפירות ואוכלם יקרא בלשון ארמי שמיט כי אכל החסיל תרגומו אכל שמיטא, ודמיון ההיקש (ב') יותר ה"ל להקיש לענין שמיטה הנוהגת בפירות שביעית שהן מופקרות לעולם, ולראות (ג') במשנה שלאחרי' דהשוחט את הפרה וכו', שמבואר המנה ששמיטת כספים הוא רק בסופה, וממילא משתמע שמשמטת לעולם, מכל הלן מבואר שדעת רז"ל זכה וברורה ומוסכמת מן לשון המקרא על פשטי':

לא יגוש את רעהו. דעת הרא"ש (בגיטין פ' השולח סי' כ') דאע"ג דאין שביעית משמטת אלא בסופה מ"מ מיד כשהתחילה שנת השמיטה אין לו למלוה ליגוש את הלוה, ועז"א קרא כי קרא שמיטה לה', מיד שנכנסה שנת השמיטה לא יגוש, אמנם לדעת הרמב"ם וש"פ כל שנת השמיטה מותר לגבות חובו, ומשתשקע החמה בליל ר"ה של מוצאי שביעית אז אבד החוב ואסור לתבוע עוד וע"ז נאמר לא יגוש את רעהו; וכ' התומים בחוה"מ (סי' ס"ז סקכ"ו) הראב"ע שפי' מקץ שבע שנים תחלת שבע שנים, נראה דנתכוון לדעת הרא"ש, כי ח"ו לומר שהי' בו שמץ מינות לחלוק על דעת רז"ל דסוף שמיטה משמטת כמבואר במשנה דהשוחט את הפרה (פ"י דשביעית), אבל נתכוון לדברי הרא"ש שמתחיל תיכף אפקעתא דמלכא ואין יכול לתובעו ולא יגוש את רעהו: