הכתב והקבלה · דברים · פרק 15 · פסוק 1

מקץ שבע שנים. אמר הראב"ע מתחלת השנה וכן אמרו כל המדקדקים, וע"ד רז"ל מקץ בסוף השבע, ולא דיבר הכתוב אלא בשמטת כספים, יאמר מסוף כל שבע שנים הנמנים לכם תעשו שמיטה, שישמוט כל מה שבידו, לכן אמרו שאין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, וכן אונקלס ויב"ע תרגמו מקץ מסוף, ועי' רמב"ן מה שהשיב על הראב"ע בזה, וז"ל הרוו"ה (בביאורו ליונה) קץ וקצה שוים בעיקר הוראתם שהוא לשון סוף, אלא שנבדלים בצד מה בהוראתם הטפלית, והוא. שלשון קץ הוא סוף כל דבר ואין חלק ממנו כדמות הקו בחכמת השיעור שהוא נתפס במקום, אבל לשון קצה יפול על סוף הדבר והוא חלק ממנו ונתפס במקום ובזמן, לכן תוכל לומר בקצה הבית בקצה העיר, ולא תאמר בקץ הבית או בקץ העיר, וזהו ההבדל שבין מקץ ארבעים יום, מקץ שנתים ימים, מקץ עשר שנים ודומיהם, ובין מקצה חמשים ומאת יום, מקצה שבעת ימים ודומיהם, ועתה תבין ההבדל בשנוי לשון בפ' ראה שבין יעידת זמן המעשר שהוציאו הכתוב בלשון מקצה באומרו מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך, ובין יעידת זמן השמטה שאחריו שהוציאו בלשון מקץ באמרו מקץ שבע שנים תעשה שמטה (ע' בפי' רמב"ן), והיינו לפי שזמן השמטה מדוקדק מקץ השנים, וזמן המעשר היא מקצה השנים לפי ההבדל הנ"ל, ובתוספ' (קדושין ל"ח ד"ה צ"מ) מדמה מקצה שלשת ימים, אל מקץ שבע שנים דירמי', וע"ש במהרש"א דלפירש"י בערכין אין מקום לזה. וכן הרש"פ השיב ע"ד הראב"ע בזה וסיים, על המפרשים הפשטנים התמי' נשגבה שמראים בפירושם זה כאלו מכריחים את עצמן להוציא מובן מקץ מפשוטו כדי להתנגד לדברי רז"ל: