הכתב והקבלה · דברים · פרק 21 · פסוק 15

אהובה ושנואה. לרבותינו (יבמות כ"ג) אהובה בנשואי' ושנואה בנשואי' כגון שהיא אחת מחייבי לאוין, ונ"ל דלכוונה זו נשתנה לישנא דקרא, דבכל הפרשה קראה שנואה בוי"ו, ובמקום אחד קראה שנואה ביו"ד, והיה הבן הבכור לשניאה, כי שנואה בוי"ו הוא תאר לאשה, שבעלה מתנהג עמה שלא בדרך חבה כראוי לאיש ואשתו, אבל שניאה ביו"ד הוא כשם מופשט כלשון ירידה ידיעה סמיכה כאילו השנאה מופשטת מן עצם האשה, ונמצא ענין שנאה בלי עצם נושא אותה, כי רק אנחנו נשפוט בשכלנו על מושג השנאה לא כפי מה שנמצא בפועל, ואף שהאשה באמת אהובה לבעלה בפועל, מ"מ במופשט ממה שיש בינה לבעלה, ישנה כאן שנאה מצד הדת, שהיא אסורה לבעלה מצד הנשואין, אמנם אין דעת רבותינו להוציא קרא מפשטי' ולומר דרק בשנואה בנשואי' קא משתעי קרא שהרי על והיה הבן הבכור לשניאה אמרו בספרי, הכתוב מבשרך שבן הבכור לשנואה, כלומר לפי שהיא שנואה יפקוד אותה השם בבן כמו בלאה דכתיב וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה. מבואר דבשנואה לבעלה קא מוקמו לי' לקרא, אמנם דעת רבותינו, דאי באהובה ושנואה לבעלה לחוד כפשטי' מוקמית לי' לקרא, כל הענין למותר, ולא היה צריך קרא לאשמעי' שלא יוכל לבכר דפשיטא וכי בשביל אהבת הבעל ושנאתו ישתנה דין בכורה ויפקיע המקום זכות הבן הבכור, ולזה באה הקבלה האמתית ללמדנו דאף כשהבכור להאסורה לבעלה מ"מ לא יוכל לבכר, ובראב"ע התחכם לאמר, אהובה בעיניו ולא לשם, דבריו דחויים מן הקבלה ומלישנא דקרא: