הכתב והקבלה · דברים · פרק 21 · פסוק 13

שמלת שביה. (ערש"י) שבנותיהן מתקשטות במלחמה, והיא תחבולה מהם שהשונא ישים עינו ולבו אל הבגדים הנאים, ויסור לבבו מכלי מות של מלחמה, ולא ישמור עצמו; מלת שמלה הונח על הבגד העליון העשוי להתקשט, וכן לא ילבש גבר שמלת אשה תרגומו תקוני אתתא, והוא מובן במלת שמלה אשר בה האשה מתקשטת בתיקונה (הגר"א):

ואחר כן תבא. המובן מאליו שאסור לו לנשאה קודם שהיא מתגיירת וטובלת ככל הגרים, לכן הוסיף אות וי"ו במלת ואחר כן, דבלא וי"ו היה משמע תכיפת המאוחר אל המוקדם בלי הפסק בנתיים ובוי"ו שהוראתו תוספת (אונד) יורה על הפסקת דבר בין המוקדם והמאוחר, כמ"ש (לך לך ט"ו י"ד) ואחרי כן יצאו:

ירח ימים. יבע"ת תלת ירחין די תדע אין היא מעברא ומן בתר כדין תיעול לוותה, הוא דעת ר"ע בספרי, להבחין בין זרע ראשון לזרע שני, וכ"א רשב"א (יבמות מ"ז ב'), וכ"פ הרמב"ם (בפ"ח ממלכים), ואף שבא עלי' כבר ביאה ראשונה, צריך הבחנה זו, כי הנולד מביאה ראשונה אינו בנו וצריכים לגיירו (ערמב"ם שם ובכ"מ); לכן ע"ד הפשט אינו מוכרח לומר שהתיר לו הקרא ביאה שני, אחר כלות ירח אחד לבד, כי בכמה מקומות מצאנו שם הכלל בלשון יחיד ונופל על הרבים, כשמות הקבוץ והמין, ונפל שמה שור או חמור מורה על יחיד, ויהי לו שור וחמור מורה על רבים, כמאמרם כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד, וכן שער בנגע הפך לבן ארז"ל שער שנים, וכבר דרכו מהלכי הפשט בד"ז עד שאמרו על וצהר תעשה לתבה, ופתח התבה בצדה תשים, שעשה שם יותר מצהר ופתח אחד, כי מצד הסברא הי' צהר ופתח בכל מדור ומדור שבתיבה, דאל"כ ה"ל טורח רב להכניס מספר הרב מבע"ח דרך פתח אחד להעלותם ולהורידם ולהקיפם כל אורך ורוחב התיבה, (וכן ואת הצפור לא בתר, לך לך ט"ו, כולל את התור ואת הגוזל), ויהיה שם ירח כאחד מאלה להיותו שם הכלל בלשון יחיד, ויורה על יותר מאחד, ואהני לן הקבלה להגביל כמות זמן הירחים הרבים הנכללים בשם הכלל ירח דקרא, והוא שלשה חדשים, זמן הבחנת האשה אם היא מעוברת. ובאמת הנך ג' חדשים, חד מנייהו לבכי' הוא מן התורה, ועוד ב' חדשים שהם משום הבחנה הם מתקנת חכמים, כמ"ש המ"ל בפ"ח ממלכים, ולפי"ז אתי' קרא כפשטי' ירח אחד: