הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 14 · פסוק 45

פשע הנגע. לרז"ל כל נגע החוזר בבית אחר חליצה קיצה וטיחה אע"פ שאין בו פשיון צריך נתיצת הבית, וקרא אמר פשה; ולכן פירש"י שאין כאן מקומו של מקרא זה, אלא ונתץ את הבית מחובר עם ואם ישוב הנגע, וקרא ובא הכהן והנה פשה מקומו אחר והאוכל בבית שבפסוק מ"ז (ערש"י באורך), וכבר צעק הרמב"ן איך נחתוך את המקראות בסכינא חריפא לעקור אותו ממקומו ולקבעו במקום אחר, ולשונו קצר וסתום בביאור לשון פשה כאן; ונ"ל כי כל לשון פשיון הוא תוספת ורבוי הדבר מחמת עצמו, שתופס עכשיו מרחק מקומיי יותר ממה שהיה תופס קודם שהתרבה (צונעהמען), והוא לקיחת מקום חדש נוסף על מקומו הראשון כדרך הצרעת הארסיי החריף להתפשט ממקומו ולקלקל ג"כ העור שסביבו, אמנם בקרא דילן שמדבר ממציאת נגע חדש על אבנים חדשות, אין מקום לבאר לשון פשיון לענין תוספת ורבוי מחמת עצמו, כ"א לשון תוספת לענין ההכפלה והחזרה (ווידערהאָלען) כשרש יסף שישמש גם לענין זה בזמן שיהיה הנוסף והנתוסף שוים זה לזה, כמו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי, והיינו חזרת הכאה, ולא יספה שוב עליו, חזרת השבה, יוסיף ה' שנית ידו, כלם לשון חזרה וכפילת הדבר ששוה הנוסף והנתוסף, ולפעמים ישמש לשון יסף על המשכת הדבר עוד אחר שכבר פסק, והדבר הנתוסף משונה מדבר המתוסף (פאָרטפאהרען), כמו ויוסף עוד לדבר אליו, שלא היה ענין הדבורים שוים, שבתחלה אמר חמשים ואח"כ ארבעים צדיקים, ויספתי ליסרה אתכם, והיינו יסורים בלתי שוים לראשונים, אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה'; ומענין תוספת זה שענינו ההחזרה וההמשכה יתבאר מלת פשה בקרא דילן, כי אף שהנגע הראשון חלף הלך לו עם האבנים שנחלצו, מ"מ מצד הבית שנראה בו עתה נגע חדש, הוא תוספת חזרה, והתילדותו עוד הפעם הוא המשכת ענין הנגעים מצד הבית, ואף שהנגע החדש הוא משונה מנגע הראשון בכמותו, שהראשון היה כשלשה גריסין, והחדש אינו רק כשני גריסין, מ"מ מצד הבית, הוא תוספת חזרה והמשכה, ושפיר אמר עליו קרא פשה הנגע בבית. וכן בפסוק מ"ח והנה לא פשה ענינו לא חזר, וכן לשון ופרח בבית אינו שוה לפריחה האמורה באדם שהסתתרה הליחה תחת העור ולפנימית הגוף, ואחר כך תשוב לחזור אל חיצוניותו, והנה הוא פריחה מצד הנגע, אמנם כאן שהנגע באבנים אחרות אינו פריחת נגע, אבל הוא פריחה מצד הבית, שחזרת נגע בבית אחר חליצת האבנים הוא אות על שהבית הוא מוכה בנגעים, לכן אמר ופרח בבית, והוא כענין ופרח מטה אהרן שהענין מצד טבעו הוא פורח וצומח; וסמך לזה בת"כ דאיתא התם למה נאמר ופרח ללמד שאפי' פרח ממראה למראה מירקרק לאדמדם. או בהפך. וטעם המקרא לפי"ז. אם ישוב הנגע (ופרח) וצמח בבית אחר חלץ האבנים, ובא הכהן וראה (ופשה) וחזר הנגע בבית ונתץ אותו, כי כל נגע החוזר הוא טמא מוחלט, ואמר (בפ' מ"ח) ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא (פשה) חזר הנגע כלל בבית אחר הטוח יטהרנו כי נרפא בחליצה וטיחה; והנה נתפרש כאן דין הבית בפושה הראשון בחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר טמא, ואם לא חזר טהור, אבל העומד בעיניו בראשון ופושה בשני לא נתפרש בתורה דינו, אבל נדון בו ג"ש זו היא ביאה זו היא שיבה לומר שדין הביאה שהיא אמורה בסוף שבוע שני כדין השיבה שהיא אמורה בסוף שבוע ראשון, שבשתיהן אם פשה בו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, וכן העומד בעיניו בראשון ובשני ופושה בשלישי לא הוזכר בתורה, אבל נלמד מג"ש אחרת שאמר ואם בא יבא הכהן שנדון ביאה שלישית כביאה שניה. והנה הכתובים כמשמעם והמדרשות למדו אותן מג"ש למשה בסיני, ומה שאמרו בת"כ במה הכתוב מדבר, סמך מדבריהם, שירצו להזכיר בכתוב הענין המקובל להם בג"ש, וכן מה שאמרו שם אם סופנו לרבות את החוזר אע"פ שאינו פושה מה ת"ל ובא הכהן וראה והנה פשה הנח לו, לומר שנניח הכתוב כמשמעותו ונלך אחר המדרש, לא שנעקור הכתוב ממקומו ונקבענו במקום אחר. זהו הנראה בענין הפ' הזאת כדי שיהיו דברי חכמים קיימים והוא דבר נאה. ומתקבל:

ונתץ את הבית. מלמד שאין הבית מיטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר. (ת"כ ומתני' נגעים פי"ב מ"ב) נ"ל דילפותא זו מאות וי"ו הנתלות במלת את, שאם היו כלם בלא וי"ו הייתי מחלק כל אחד ואחד לעצמו, דומה אל קח נא את בנך וגו' שאמרו עליו שני בנים יש לי וכו', שהבינו בו למאמרים שונים. (עמ"ש וישלח באנו אל אחיך אל עשו) ומדהוסיף כאן אות וי"ו בכל אחד מהפרטים, הרי הוא וי"ו המשתף שלשת הפרטים אל הבית, ורק בהשתתפותם יחד חייב הנתיצה אל הבית, ורק באופן זה נוהג בו טומאת נגעים, וזולת זה אינו טמא. והרב בק"א אמר דמיתורא דהבית קדריש הכי, דלא אצטרך למכתב כלל אלא ונתץ את אבניו וגו' דבבית קמיירי, אלא ללמד שהבית הוא זה דוקא באבנים ועצים ועפר. וכ"כ התי"ט שם. ואין זה נראה שאם היה אומר ונתץ את אבניו וגו' הייתי אומר שהחיוב לנתץ את הפרטים האלה ולקלקלם קלקול גמור עד שאינם ראויים לשום תשמיש, לכתת האבנים והעצים לחלקים קטנים מאד, ולהדק הטיט היטב עד שיהיה דק כחול, לכן הוצרך הכתוב לומר ונתץ הבית, שאין עיקר המכוון רק לקלקל צורת הבית ושיתפרדו חלקיו זה מזה, וכפי ההזדמן לבד, בין שיתקלקלו חלקיו הפרטיים קלקול גמור או לא: