הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 14 · פסוק 47

והשוכב וגו' והאוכל וגו'. לפי הקבלה אין שכיבת האדם בבית המוסגר ולא אכילתו בו היא הגורמת טבילת הבגדים מטומאתם, כי גם שהייתו בו שיעור זמן מסויים לבדה, גורמת טומאת הבגדים, לאפוקי בלא שהה שם רק יצא מיד בזה אין בגדיו טמאים, ע"ז אמר והבא אל הבית יטמא, ואין בגדיו צריכים כבוס רק בשוכב או אוכל בו, דבשנים אלו צריך שהוי זמני, דבין בשכיבה בין באכילה יתמשך בו מדה שעית, ודיבר הכתוב בהווה, דשכיבה ואכילה הם דברים שדרכן של בני אדם לעשות אותם תוך הבית ולהשהות בו זמן מה, והא דהוציא הכתוב ענין השהיי' הזמנים בלשון שכיבה ואכילה כדי ללמוד מהם כמות זמן השהיי' בו לטמאות בו בגדיו, והוא השכיבה והאכילה, כלומר אכילה שיש בה שכיבה כלומר הסיבה, כדרך דורות הקדמונים שהיו אוכלים דרך שכיבה מסובים על צדם השמאלי (כי לשון שכיבה עיקר הוראתו המנוחה, אם מנוחת השינה ששוכב שטוח על המטה, אם מנוחה הנפשית אף שיש בה תנועת הגוף, כמו ושכבתם ואין מחריד, גם בלילה לא שכב לבו, אם מנוחת התועלתיי כמנהגם להיות מוטה על הצד לאכילה) ושיערו החכמים כמות זמני הפחות, שהי' דרכם לאכול בשכיבה והסיבה, שהוא מאכל שלש ביצים פת חטים הנאכל בלפתן (ופחות מזה לא הי' דרכם לאכלו מוסב ולא הי' אצלם כ"א טעימה בעלמא, ולזה נשתנה אכילה זו משאר כל אכילות שבתורה שישנם בכזית) שאכילת פת חטים בלפתן הוא זמן מועט, לפי שהלחם הטוב בלפתן ימהרו באכילתו ולא יצטרך ללעוס אותו שיעור רב, וכן דרך שכיבה והסיבה נאכל מהר מבאכילה דרך עמידה והולך ובא שבזה שוהה באכילתו יותר, ופת חטים אין שהוי בה כבפת שעורים. (ערש"י עירובין ד' א', ובפי' הרמב"ם פי"ג, מבגעים מ"ט). וראיתי בענין זה דבר מתמיה בדברי הרב בעל משנה למלך (פט"ז מטומאת צרעת ה"ו) שכתב ואני תמה מנ"ל לרבותינו שאם נכנס והוא לבוש בבגדיו שלא נטמאו הבגדים עד ששהה שם כדי אכילת פרס דלעולם אימא לך דכל היכא שנכנסו הבגדים לבית המנוגע נטמאו הבגדים מיד בין שהי' לבוש בהם בין שהיו מונחים על כתיפו וטומאתו הוא מדכתיב ולא יטמא כל אשר בבית דכלים שבבית המנוגע טומאתם היא מהאי קרא וכדאיתא בפ' ידיעות הטומאה עלה י"ז וקרא דכתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב דמשמע שאינו מטמא בגדים לאו בבגדים שנכנסו עמו מיירי קרא דהנהו טומאתם אינה מכח אדם הנושאם אלא מצד עצמם היא הטומאה שכיון שנכנסו לבית המנוגע נטמאו אלא קרא מיירי בבגדים שהם חוץ לבית והאדם שנכנס נוגע בהם עד שלא פירש ממטמאיו דק"ל דכל אב טומאה שמטמאה במגע ובמשא אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאותו ועושה אותם ראשון לטומאה וכמ"ש רבי' בה' אבות הטומאה פ"ו דין י"ב. ולזה איצטריך קרא לומר דהבא אל הבית אינו מטמא בגדים אבל השוהה בבית למדנו הכתוב שהוא מטמא בגדים כדכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו והאי יכבס בגדיו הוי כסתם כיבוס בגדים הנאמר בתורה שאין הכוונה על הבגדים שהוא לבוש אלא על הבגדים שנוגע בהם עד שלא פירש ממטמאיו וכמ"ש רבינו בפ"ה מה' פרה אדומה דין ב' וכבר באר כל זה רבי' ז"ל בפי' המשנה בפ"ק דכלים הביא דבריו מרן בריש הלכו' אבות הטומאה, הן אמת דלדברי רש"י שכתב בפ"ק דבתרא עלה ט' דכ"מ שנאמר בתורה יכבס בגדי' אינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש בהם אבל שאר בגדים לא, ניחא דרשת חז"ל דע"כ יכבס בגדיו דכתיב הכא גבי האוכל מיירי בבגדים שהוא לבוש ומשמע דדוקא משום דשהה כדי שיעור אכילה אך אם לא שהה לא נטמאו וא"כ למדנו מזה שהאדם הלובשם מציל אותם מלקבל טומאה כל זמן שלא שהה, אך התוס' שם דחו דברי רש"י ז"ל וכן כתבו ראשונים ואחרונים דאין הפרש בין בגדים שהוא לבוש לבגדים שהוא נוגע בהם ובגדיו לאו דוקא ולא אתא למעט אלא אדם וכלי חרס שאינם מקבלים טומאה כי אם מהאב עצמו וכדאיתא בת"כ בפ' שמיני ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וכעת צ"ע, ואני תמה על תמיהתו, כי יסוד תמיהתו בנוי' על דברי הרמב"ם בחבורו ובפירושו, ומזה למד דבלשון בגדיו דקרא משמע נמי שאינו לבוש בהם, איך לא שם הרב המ"ל עין עיונו על מקור דברי הרמב"ם שהוא מתורת כהנים, דתני' התם מנין לעשות שאר כלים כבגדים (כלומר שאר כלים שאינו לבוש בהם אלא שנוגע בהם מנין שמטמא כמו בגדים שהוא לבוש בהם) תלמוד לומר יטמא (כלומר דהו"ל להקדים טומאתו לכבוס ולומר טמא עד הערב ויכבס בגדיו, ומדאמר יכבס בגדיו וטמא, פירושו על טומאת בגדיו, כלומר יכבס בגדיו שהי' לבוש בו, וחוץ מבגדיו יש עוד דבר אחר שהוא טמא ג"כ מצד נגיעתו בו) יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד, בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלים (שאינו מטמא רק מה שהוא דומה לבגד ולא אדם וכ"ח). כ"ה לשון הת"כ פ' שמיני פרשה ד' ע"פ יכבס בגדיו וטמא בנושא מנבלתם שמיני י"א כ"ה. ושנוי בת"כ גם ע"פ יכבס בגדיו וטמא שמיני י"א כ"ח. ומשולש בת"כ ע"פ יכבס בגדיו וטמא י"א מ"ם. ומרובע בת"כ ע"פ יכבס בגדיו וטמא דזב, מצורע ט"ו ה'. (ע"ש ובקרבן אהרן). והועתקו דברי הת"כ אלו בר"ש פ"ק דכלים מ"ב ובחדושי רשב"א ב"ב ט', וע"ז כתב שם מדקא מרבינן שאר כלים דומי' דאדם וכלי חרס ש"מ דבמגע בעלמא מרבינן להו אעפ"י שאינו לבוש בהם, הנה מבואר בזה שכולם יודו לרש"י דבגדיו דקרא פירושו הלבוש בהם, ואינם חולקים רק על מ"ש רש"י דלא אשכחן שיטמא גם בגדים שאינו לבוש בהם, דבאמת מבואר בת"כ ההפך כנזכר דמרבינן להו ממלת וטמא. וכיון דאתברר דלית מאן דפליג דיכבס בגדיו אינו אלא על הלבוש בהם [כענינו בכל המקומות, כמו וירח את ריח בגדיו, ויקרע את בגדיו, ובגדיו לא יפרום וכדומה לאין מספר שאינם רק כשהם לבושים על האדם, וכן כשאינם מלובשים על האדם רק מיוחדים אליו נקראו ג"כ בגדיו, כמו ולבש את בגדיו. ובכיבוס בגדים הנאמר בטמאים, ע"כ אין הכנוי להורות על המיוחדים אליו, דבאמת אין חילוק בטומאות בין שהם שלו בין שהם גנובים או גזולים (כמ"ש הרב מ"ל פ"ה דפרה ה"ב) א"כ ע"כ כנוי דבגדיו יורה על הלבוש בהם] וטומאת בגדים שאינו לבוש בהם ושאר כלים מרבוי' אחרינא אתי', א"כ מה זה יכריחנו לומר כדעת הרב מ"ל דיכבס בגדיו דקרא דילן יצא מכלל שאר לשונות לפרשו דוקא על שאינו לבוש בהם, כדי להקשות על רבותינו, כי נוחה להם יותר לפרש בגדיו כפשטי' שהוא לבוש בהם, וכמבואר בת"כ על קרא דילן, אפילו לבוש עשרה סריקים ועטוף עשרה פוליינות כולם טהורים עד שישהה כדי אכילת פרס. (עיי' במהרש"א שם ב"ב ט' שכתב, אע"ג דבנבלה לא גמרינן טומאת אדם מבגדים, אפשר דאיכא התם שום מיעוטא למעט אדם, ע"כ. במחכ"ת אגב רהיטא כתב "אפשר דאיכא" דודאי איכא מיעוטא לאדם כמבואר להדי' בת"כ הנ"ל). ויש לעורר בזה הרבה ע"ד הרב מ"ל בפ"ה דפרה ה"ב במה שמפלפל שם עם המהרי"ט, ואין מקום לזה כאן לפי המכוון במחברת זו. ועמ"ש בחקות י"ט כ"א: