הכתב והקבלה · במדבר · פרק 35 · פסוק 17

ואם באבן יד. ת"א באבנא דמתנסבא בידא, ולשון רש"י בשם ספרי שיש בה מלא יד, ומשמעותם מלא אחיזה דבעי' שיעורא (ערש"י סנהדרין ע"ז ב'), כבר התעורר רא"ם בזה למה נכתב, והלא כבר כתיב אשר ימות בה שפי' שיהא בה שיעור כדי להמית, וכשיש בה מלא יד אם היא ממיתה הרי הוא בכלל אשר ימות בה, ואם איננה ממיתה אינו בכלל אשר ימות ופטור; והרמב"ם (פ"ג מרוצח) כ' כשם שאומדין החפץ שהכה בו ומקום המכה אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה או לא כך אומדין כח ההכאה, שנאמר באבן יד מכאן שמשערין את היד, אינו דומה זורק אבן בחברו ברחוק שתי אמות לזורק בה בריחוק עשר לזורק בריחוק מאה, שבריחוק המקום ביותר יתמעט כח ההכאה, עכ"ד. לפי"ז באבן יד בא להורות שיהא בו כדי להמית בזריקה, דלפעמים יש בו כדי להמית במכה ואין בה כדי להמית בזריקה (ערא"ם) לפי"ז יש לבאר מלת יד לשון זריקה, מן וידו אבן בי, ופי' באבן יד שהכהו באבן ע"י זריקה (שליידערשטיין), וכן בכלי עץ יד, שהכהו בכלי עץ ע"י זריקה (איין האֶלצערנעס שליידער), ומ"ש אחריו אשר ימות בה בא להורות שיש בו כדי להמית, בין באבן ובכלי בעצמותו שהכה בו, בין באבר שהוכה עליו, בין בכח הזריקה, בכולם אינו חייב עד שיהא בו כדי להמית. ונראה דלדעת רמב"ם הא דאמר בספרי לשון שיש בו מלא יד, ענינו דוגמת לשון מלא עיניו שאמרו (בברכות כ"ה) בהרחקת צואה שלפניו, שמכוונו רחוק כ"כ כל שכח העין שולטת במקום לראותו, ככה מלא יד המכוון כל שכח היד שולטת בדבר לזרקו, ומזה למד הרמב"ם דינו שאם זרק עליו בריחוק מקום כ"כ שאנו משערין בו שאין בכח היד לזריקה כזו פטור. ובכ"מ לא הראה מקור דברי הרמב"ם בזה, ולפי המבואר היא מלשון הספרי, והוא פשטי' דקרא: