הכתב והקבלה · דברים · פרק 5 · פסוק 15

וזכרת. דעת רוב המפרשים שהתורה יתנה ב' טעמים למצות השבת, בעבור שמצאו בדברות הראשונות זכרון הבריאה, ובדברות השניות זכרון יציאת מצרים, אמנם למי שיתבונן היטב בעומק פשוטן של המקראות יתברר שזו הסברא רחוקה מן האמת, ושמעולם לא היתה כוונת הכתוב לתת אלה ב' הטעמים למצות השבת, ותחלת בריאת העולם אינו הטעם שבעבורו נצטוינו על השביתה ביום השביעי, רק הוא הטעם על היות יום השביעי מקודש יותר משאר הימים, ומפורש כתוב בבראשית ויקדש אותו כי בו שבת וגו', ושם לא צוה כלום על השביתה בו, וכן בדברות הראשונות לא אמר ע"כ צוך ה"א לעשות את יום השבת אצל זכרון בריאת העולם, רק אמר ע"כ ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, והפרש רב יש בין קדושת היום ובין השביתה בו ממלאכה, שהרי הקדושה אפשר שתרמוז לבחינות ולסגולות אחרות שתהיינה לאותו היום, אף אם יעשו בני אדם בו מלאכה ועכ"ז היה היום קדש כי כבר נתקדש בעת הבריאה, גם הטעם השני שכתבו שהוא זכרון יציאת מצרים נראה שגם זה אינו הטעם האמתי, שהרי גם על מצות הענק תעניק לו (ט"ו י"ד) נתן הכתוב טעם וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך, וגם על חג השבועות אמר וזכרת כי עבד היית (שם ט"ז י"ב), וכן על צווי לא תטה משפט גר יתום (שם כ"ד י"ז), ועל מה שצוה כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך בכולם הוסיף וזכרת כי עבד היית כמו שהוסיף בעשרת הדברות האחרונות על מצות השבת, ובא זה ולימד על זה שבכל פעם שצוה הכתוב על החמלה והחנינה והעזר אל הגרים ואל העבדים הוסיף זכרון יציאת מצרים, כאומר גם אתה היית עבד וגר במצרים ולכן חל עליך יותר מעל שאר בני אדם החוב לחון הגרים והעבדים ושלא להטות משפטם ולהעניק להם מאשר לך ולהניח להם העוללות ולשמח לבבם בחגיך וכדומה, למדנו א"כ שאף בדברות האחרונות לא הוזקק הכתוב לזכור יציאת מצרים, רק לפי מה שאמר שם למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, ולכן יצדק לומר שיציאת מצרים הוא הטעם רק להשבתת העבד והאמה ממלאכה, וזה רק פרט אחד מן החובות המוטלות עלינו ביום השבת, א"כ יציאת מצרים איננו הטעם לשמירת השבת, אבל הטעם האמתי הוא נלמד מן הכתוב אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדישכם שפשוטו יורה כי ה' נתן לנו השבת למען תהיה לנו לאות שאנחנו עמו, ולכן אנו שובתים ביום השביעי כמו ששבת בו השי"ת אחר הבריאה, וזה טעם שבתותי בכנוי מוסב אל ה' יתעלה, כי יום השביתה שלו הוא גם יום השביתה שלנו, ובזה השי"ת יודע בעולם כי ה' מקדש ישראל הוא אלהינו ואנחנו עמו, כמו שחתם הכתוב על כוונה זאת לדעת כי אני ה' מקדשכם והדברים ברורים (שי"ר), וכ"כ רע"ס למען ינוח וגו' וזכרת וגו', מצות שביתת בהמה היא כדי שינוח העבד, ומצות מנוחת העבד היא זכר ליציאת מצרים שהשבית בה הקב"ה את העבודה מן העובדים:

לעשות את יום השבת. שבת הוא יום המנוחה והמרגוע ולא שייך בה לומר לעשות, ונ"ל שמלת לעשות כאן אינו מן הפעלים שמכוונם פעולה ממשית, רק קיום והחלטת תואר במתואר, כמלת וקדשתו שענינו לייחס אליו הקדושה (ע' בוזאת הברכה באשר נסיתו במסה), כי על היום הזה אמרה תורה ויכל ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, שבו נגמרה הבריאה על שלימותה הראוי, אעפ"י שהיה בכחו לעשות יותר גדולה אבל כן גזרה חכמתו העליונה על המדה והמספר ועל המשקל, וזהו שאמר כאן. לעשות את יום השבת. כלומר לייחס ליום השבת ענין העשי', ר"ל שבו נגמרה הכל על שלימותו ותקונו הראוי' (וכבר נודע הבדל שבין בריאה יצירה ועשי', שהעשי' היא תקון הדבר על שלימותו הראוי) ותרגומו לפי"ז (דען שבת טאג אלס ווערקפאָללפיהרונג צו אכטען), וילמדונו בזה אף שהאדם פוסק ממלאכתו, ולפעמים הזמן יחייב להשלימה, ואם לא ישלימנה יאבדו קנינו, לא יחוש לזה אבל תהיה בעיניו כאלו עשוי', וכמ"ש ע"פ ועשית כל מלאכתיך שתהא מלאכתיך כאלו עשוי: