הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 14 · פסוק 41

סביב. סביבות הנגע, בת"כ נדרש כן שיקלוף הטוח שסביב אבני הנגע (רש"י) הכי איתא בת"כ ואת הבית יקציע יכול מבפנים ומבחוץ ת"ל מבית, אי מבית יכול מן הקרקע ומן הקירות ת"ל סביב לא אמרתי אלא סביב לנגע, ע"כ. דמלשון ואת הבית משמע כל הבית מבפנים ומבחוץ לכן אמר מבית. שאינו אלא מבפנים, ומלשון סביב מיעט שגם מבפנים לא יקציע אלא סביב הנגע, והיא דעת רבנן דפליגי עלי, דרבר"י בתוספתא ואמרו עפר שבין אבן לחברתה ונראה לתוך הבית. (כ"כ הרב בקרבן אהרן, ועי' רא"ם) לפי"ז אין לפרש ואת הבית על הבנין מקום הדירה (הויז) דא"כ דברי המקרא סותרים זה את זה, דמרישא משמעותו כל הבית, ומסיפא רק סביבות הנגע, אלא ואת הבית פירושו החלל הנעשה בכותל על ידי חליצת האבנים, כמו בתים לבריחים, שהטבעות החלולים המקבלים אל תוכם את הבריחים נקרא בתים (לעערער רוים, געהייז) וכן החלל שבקן למושב הצפור נקרא בית, גם צפור מצאה בית, וברבותינו בית יד, חלל המוכן לקבל היד אל תוכו, בית הבליעה, ועל אותו מקום, ותקנח את ביתה. ככה החלל הנעשה בכותל ע"י חליצת האבנים נקרא בית, שהוא מוכן לקבל אבן אל תוכו ולהתמלאות בו ואמר ואת הבית יקציע, כלומר אותו החלל יקציע, ומאותו חלל לא יקציע כל ארכו עד שמגיע לעבר הבית חוצה, כ"א אותו חלק הפונה אל הבית פנימה, על זה אמר מבית, ואמר סביב, כלומר אותו החלל הפנימי יקציע סביב, כל מה שהיה מסבב לאבן המנוגע, והיינו הטיח שבין אבן לחברתה, והוסיפו רבותינו לומר ונראה לתוך הבית, שאין צריך לקצוע מן הטיח שבין אבן לחברתה, רק אותו המעט שנראה ממנו תוך הבית, לא מה שנעלם ונסתר ממנו בפנימיותו. הכי הוא ישוב לשון המקרא לדעת רבותינו בת"כ לפי מה שפירשם הרב בקרבן אהרן. וראיתי להרמב"ם (פט"ו מצרעת) שכתב, חולץ את האבנים שבהן הנגע ומקצה העפר אל מחוץ לעיר וטח את כל הבית, ע"כ. לא ביאר. הרמב"ם כאן ממה מקצה, אם מכל הבית אם רק מסביב הנגע, (כמו שהזכיר שם לפני זה קולף מקום הנגע. ובפירושו למשנה דפי"ג דנגעים אמר פעם אחת קולף מקום הנגע, ופעם אחת קולף הבית) יראה מרהיטא דלישני' שדעתו שמקצה את כל הבית, כמו שמסיים וטח את כל הבית, שאם אינו מקצה כלו למה יטיח את כלו, שהטיחה אינה אלא במקום שהקצה, אמנם לפי"ז הדבר תמוה, איך יהיו דברי הרמב"ם הפך דברי הת"כ שמבואר שאינו קוצה אלא סביב הנגע. וראיתי בתוספתא דנגעים פ"ו ואיתא התם הכי. עפר שבין אבן לחברתה ונראה לתוך הבית היה קולף עמו, רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף מקרקע הבית היה נוטל את העפר שלש אצבעות שנאמר ואת כל הבית יקציע מבית סביב, ע"כ. ונ"ל מדלא אמר ריבר"י אף מקירות הבית, משמע שלא הוסיף אדרבנן רק מקרקע, אבל בקירות גם רבנן ס"ל דצריך לקלוף, והכי דייק לישנא דאמרי רבנן קולף עמו, כלומר עם מה שקולף מקירות הבית קולף עמו גם מה שבין אבן לחברו. ויהיה עיקר פלוגתייהו דריבר"י ורבנן במלת סביב, דלרבנן סביב מוסב על הנגע, כלומר סביב האבנים המנוגעים, וכל קירות הבית הם הם המסבבים את הנגע, לאפוקי קרקעית הבית שהיא מתחת לא יתכן לקרותו סביב הנגע. ולריבר"י מלת סביב מוסב על הבית, וכל מה שבחלל הכותלים אף קרקעיתו בכלל, לכן העתיק ריבר"י רישא דקרא. ולפי"ז גם דברי הת"כ יש לפרש הכי, וכשאמרו לא אמרתי אלא סביב לנגע, כוונתם לאפוקי מדריבר"י דסביב מוסב על הבית, וגם קרקעיתו בכלל, אלא סביב מוסב על הנגע כל מה שמסבב את הנגע והיינו הקירות. וסיפא זו דת"כ שוה ממש לרישא, כמו דברישא אמרו יכול מבפנים ומבחוץ ת"ל מבית, דממעטינן האחד דהיינו שמבחוץ, והאחד דהיינו הפנימי נשאר בחיוב הקציעה, הכי נמי בסיפא כשאמרו יכול מן הקרקע ומן הקירות ת"ל סביב וגו' אינו ממעט רק האחד דהיינו מן הקרקע, והאחד דהיינו הקירות נשאר בחיוב הקציעה, כי הם נקראים סביבות הנגע לא הקרקע לפי"ז בין להת"כ בין להתוספתא צריך להקצות הקירות, אלא דרבנן הוסיפו בין אבן לאבן, ולריבר"י אף הקרקע, ופסק הרמב"ם כת"כ, לכן כלל מקצה וטח כאחד, וסיים בטח את כל הבית, וממילא מובן שהטיחה איננה רק במקום שהקצה. על פי הדברים האלה אין אנו צריכים להוציא לשון המקרא ממשמעותו הפשוט, דלשון בית כברוב מקומות בית דירה כותליו וקירותיו. עי' רש"י עירובין נ"א שכתב ואת הבית יקציע מבית יקלף עפר הבית סביב הקיר: