הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 16 · פסוק 8

לעזאזל. רבותינו פירשוהו הר עז וקשה, מענין ואת אילי הארץ לקח, דרשוהו כמו עזז אל, אף על פי שיש זיי"ן בין אל"ף ללמ"ד. והרנ"ו יאמר שנכלל בו ג"כ ענין השנוי במשנתינו שלא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים ע"ד שמוזכר ביב"ע, כי תרגם על ושלח את השעיר במדבר, ופטיר גברא ית צפירא למדברא דצוק ויסק צפירא על טורא דבית חדורי וידחיניה רוח זיקא מן קדם ה' וימות, שכשדחפוהו לאחוריו רוח עזה יוצא מלפני ה' ומפרק עצמות השעיר ולא ישאר עצם אל עצם, והוא נכלל ג"כ במלת עזאזל, כי עזה תואר לרוח כמו ברוח קדים עזה כל הלילה ולפי שהה"א אינה נחה באמצע התיבה נתחלפה לאל"ף, ומלת זל היא תואר לרוח קשה מאד כעין ורוח זלעפות (תהלים י"א) והמלה מורכבת מן עזה וזל כלומר רוח עזה של זל שממנו יתפרק לחתיכות וימות מיד עכ"ד-. ול"נ שהמלה מורכבת מן עזה ומן זל, עזה על חוזק הדבר וגדלו כענין רוח קדים עזה, עזה כמות אהבה (העפטיג), ונתחלפה האל"ף בה"א, כי אין האל"ף נחה באמצע התיבה, ובא כאן להפלגת הדבר, כי כל תיבה שצריכה להכתב בה"א ונכתבה באל"ף, הכוונה להפליג הדבר, כמו קראו לי מרא (רות א') להפליג המרירות, ויצא בחימא גדולה (דניאל י"א) להגדיל החימה, והיה לכם לזרא לגודל המיאוס (בהעלותך וכמש"ש, ע"ש). זל, הוא מענין כל מכבדיה הזילוה, ורבותינו שמשוה ע"ד המרובע, המזלזל בנט"י, מזלזלין בו, וטעם מלת. לעזאזל. לבזיון גדול וחזק (צור פאֶלליגען פעראכטונג), להתנהג בשעיר מנהג חרפה ובזיון, כי תחת עבודות נכבדות אשר הטועים בימי קדם היו נוהגים בו, אנחנו נוהגים בו דרך בזיון ומגונה במדבר בארץ גזרה מקום שאין בו הגעות תועלת מאומה; כי ענין שעיר המשתלח לפי דעת הפשוט הוא (כמ"ש רי"ע), למה שאמר הכתוב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם אלא לה' לבד, וזה כי לפי שהיו הטועים אז מורגלים לזבוח זבחים אל השעירים להיות ממשלת השדים או להיות להם דרך עבודה האלהות כמעשה ארץ מצרים, והיו משוטטים דמיונותם בכמו אלה הענינים הנפסדים והמשחיתים בעם, והיה מהרצון האלהי כי ביום זה הגדול והנורא תעשה המצוה הזאת, אשר ענינה הוא לנהוג בזה השעיר מנהג הפקר ובזיון, בתת עליו כל עונות בנ"י ופשעיהם, ולשלח אותו אל הר עז וקשה ולהפיל אותו שם אל תחתית הר להפסד ונתוח, כדי לטעת בלבם שלא לעבוד אלהים זולתו ית', ולא עוד אלא שהוא דבר שנוי ומשוקץ ומטמא במגע, דכתי' והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה. ולפי שהענין הזה הוא למוד והישרה גדולה אל דעות האנשים ושכלם הדמיוני, הרואה במפלתו ובזיונו, ומתוך כך מסיחין דעתם ורצונם ממנו ומהדומה לו ומהנמשך אליו, אמרו עליו שהוא נושא כל עונותם אל ארץ גזרה, שכבר ישארו בזה בלי עון כלל, והוא מה שאמרו שאין כח לשטן לקטרג ביה"כ, ובמכילתא דרשב"י (תולדות ד' קל"ח) ביומי דכפורי לאקרבא ההוא שעיר וכו' בגין דאיהו חיויא בישא עקים רוחא חכים לאבאשא אסטי לעילא ואסטי לתתא וכו' דלא יהב דוכתא ליה לההוא חויא לסאבא מקדשא וכו' דלא יהב ליה שלטנותא כלל, (שם ד' קל"ט) בגין לתברא תוקפיה וחילי' וכו, ולא יכיל לשלטאה ואתכפיא ולא אסתאיב בי, ביתי', (שם קמ"ב) בגין לכפייא דרגי' דעשו דלא ישלוט עלי' דיעקב, (ובדף קע"ד ב') אי בר נש אזיל באורח קשוט ההוא יצה"ר איהו עבד לו דכתי' טוב נקלה ועבד לו וגו' כגוונא דא ישראל ביומי דכפורי דיהבי ליה שעיר ואתעסיקו בהדי' (מערערין בו, מענין שדה שיש לה עסיקין) עד דאתהדר עבד להו וכו', ובמכדרשב"י אמור (ד' ק"א ב') עזאזל אקרי מצולות ים, ומצולות ים אקרי מצולות זוהמא דכספא, עיין שם מ"ש מתלא אמרי' לזלזולי דבי מלכא; הנה להיות שהיוקר והחשיבות יגדיל את הפחיתות והבזיון הבא אחריו, שנופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, לכן הכינו את שני השעירים שוים במראה ובקומה עד שאין הבדל בכל עניניהם, וכל אחד מהם ראוי לעלות לקרבן ה' כחברו, אם כן כשמתנהגים אחר כך באחד מהם דרך בזיון, יעשה בנפש רואיו רושם יותר גדול להתבזות מעשי התועבה כאלה, וכעין פסח מצרים שהוקדם לקיחתו לשחיטה ד' ימים, דאמרינן שם במכילתא שהיו ישראל שטופים במצרים בעבודה זרה ששקולה כנגד כל מצות שבתורה, ונאמר להם משכו ידיכם מעבודת אלילים והדבקו במצות, הנה נצטוו לנהוג דרך בזיון במה שהורגל בו התועבה, כמה שכתוב הטור (באורח חיים סימן ת"ל), ואמר רעי' מהימנא (בא ד' מ"א ב'), ועצם לא תשברו בו לאחזאה ביה קלנא, דהא גרמין הוו רמאן בשוקא ואתו כלבי והוו גררי להון, עיין שם. ככה בענין הזה ההתנהגות בדרך בזיונות בשעיר, אשר תסבב להנס הנפלא להתלבן האודם, יעשה רושם גדול בנפשם להתרחק מן הכעור ומן הדומה לו מעבודת אלילים שהוא יסוד התורה הכולל תחתיו כל פרטי אזהרות לא תעשה שבתורה (והנה דעת רבותינו שפירשו מלת עזאזל להר גבוה וצוק צריכה ביאור, כי איך נכלל בשם עזאזל מלת הר, ואף שבאמת נמצא הר לא רחוק מירושלים הנקרא בשם עזאזל (כעדות בעל כפתור ופרח), הדבר ברור שנקרא ההר בשם זה ע"ש המעשה שנעשה בו ביה"כ עפ"י התורה לא בהיפוך; וקרוב לומר אחר שמדרך המקראות לכנות את הדברים ע"ש הפעולה הנעשה בו, האליל יקרא תועבה (ולא תביא תועבה אל ביתך) ע"ש מעשה המתועב, ועל תרפים דלבן אמרו (במכדרשב"י ד' שע"ו) תרפים ע"א הוה ואמאי אקרי תרפים, בגין גנאי כמה דתנינין במקום התורף, וההר שנעשו עליו דברי תועבה המשחיתים את הנפש כינהו לגנאי הר המשחית (מ"ב כ"ג), וסתם עבודות תועבותיהם היו בימים קדמונים על ההרים ככתוב על ראשי ההרים יזבחו (הושע ד'), אלהיהם על ההרים רמים וגבוהים, ולגנאי קרא אותו במקום זה עזאזל (פעראכטונגספאָללער אָרט), לחוזק מעשה המתועב והמזולזל הנעשה בו מן הטועים; ויש להמפרשים דעת אחרת בענין שעיר המשתלח, עי' בדברי הרמב"ן רב"ח ומהרמ"א ושל"ה, והם בנוים על פרקי דר"א ומוזכר ג"כ במכדרשב"י וברעי' מהימנא פ' זו, ואין לתפוס דבריהם אלו כמשמעם וכפשטם, אבל הם מכלל דברי חכמים וחדותם, וכדאתמר עלה במכדרשב"י (פ' נח ד' ס"א) רזא דנא לא אתיהב רשו לגלאה בר לחסידי קדישין עליונין חכימין, וכ"כ במגיד מישרים למרי"ק רזא דמלתא לית חכימא בעלמא דינדע ליה ולא אפשר למיקם עליה אלא א"כ יתמסר מפה א"פ, ע"ש. לכן בחרנו בדרך הפשט לומר ששם עזאזל, פי' זלזול וגנות גדול ועז (פעראכטונגספאָלל), אם ע"ש המעשה הנעשה בשעיר לגנותו ולזלזולו, ואם ע"ש המקום המגונה והוא ההר שהיו רגילים בימי קדם בתועבותיהם המזולזלים: