הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 16 · פסוק 10

לכפר עליה. להתודות עליו כדכתיב והתודה עליו (רש"י מרבותינו), השוה הכתוב לשון כפרה עם לשון והתודה, כי עיקר מובנם אחד כמ"ש למעלה (ויקרא ה'), בביאור מלת והתודה דעיקר פירושו השלכת ועזיבת החטא (זינדענענטפערנונג), ע"ש. וכן עיקר המכוון בלשון כפרה כמ"ש הר"ש ב"מ, וז"ל. אכפרה פניו אסיר כעסו, וכן כל לשון כפרה ענין הסרה, וכן כפר בריתכם את מות (ישעיהו כ״ח:י״ח), לא תוכלי כפרה (שם מ"ז), וכן כפרת העון, עכ"ד. וכ"כ רש"י שם בישעיה כל לשון כפרה העברה וסילוק הדבר, ע"ש. ועמ"ש ביום הכפורים:

יעמד חי. יעמד מן ההפעל, ומן הראוי יועמד בשור"ק (כ"כ המפרשים); ובאמת יש נפעל עובר ונפעל ממשיך, אמר ונעתר להם ורפאם (ישעיה י"ט), ואמר ונעתר להם כי בטחו בו, הנפעל של ונעתר הוא נפעל עובר ר"ל בלתי קיים ומושך להבא, והמובן בו שנתרצה באותו הפעם, ואפשר שעכשיו שוב אינו מרוצה, כי זה המין מן נפעל אינו מדבר על הזמן של עכשיו כ"א על הזמן ההוא גרידא שבו נתהוה ההתפעלות (ערבאֶטיג געוואָרדען), אמנם הנפעל של ונעתור הוא נפעל ממשיך והיינו שמעת שנפעל אל ההתרצות הוא עומד כן מאז ועד עתה בתכונת הרצוי בלי שנוי (ער ווארד ערבאֶטיג), וכמשקל ונהפוך הוא (אסתר ט') כלומר שהוא עומד כך עדיין אשר ישלטו עדיין בשונאיהם בימי אחשורוש כל עת שיתגרו בהם, ואין כן החדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה (שם) שהכוונה אותו הפעם כשנהפך החדש לשמחה דהיינו בשנה ההיא שהיו מזומנים ליהרג ונהפך הדבר שהיו הם הורגים את הורגיהם, וזה לא היה כ"א בשנה ראשונה לבד, וכאן יעמד חי ר"ל שיהיה נשאר כך בעמידה חיים עוד עכשיו ולא יעשה בו דבר (לעבעכדיג געשטעללט בלייבען), ואלו אמר יועמד חי בשור"ק בתולדת פועל, היה משמעו שיהיה מובא עכשיו בתכונת העמידה חי (געשטעללט ווערדען), וכן יחרם כל רכושו, משחת מאיש רעהו ודומיהם כולם על הפעל המתעכב הממשיך עוד עכשיו (רש"פ), וירא' דמדלא אמר קרא יועמד אלא יעמד אשר יורה על השארו בעמידה, מזה אמרו (יומא מ' ב') עד מתי יהיה זקוק לעמוד חי עד שעת וודוי דברים ואם מת קודם צריך להביא אחר; ורש"י פי' שם דממלת חי שהוא מיותר למדו כן ע"ש. וקשה קצת דהא צריך ששלוחו לעזאזל הוא למיתה כדאמרי' בת"כ, וע"ש בקרבן אהרן. וראיתי להחכם יוסף פלעש (עי' בכ"ע) שהמציא כלל חדש להבדיל בבנין הפעל בין אם הה"א קמוצה או מקובצת, כשהיא קמוצה הוראת ההפעל פועל ופעול מעצמו, וכשהיא מנוקדת בקבוץ אז הוראתו רק פעול מאחר ולא מעצמו, המלח לא הֻמלחת והחתל לא חֻתלת, באים בקבוץ לפי שהוראתם פעל מאחר הוא, עליך הָשלכתי מרחם הה"א קמוצה כי הוראתו פעל עומד לא יוצאת, וענינו כעין שעושין הפעולה ולא מתקבל (אויף דיך פיעל איך), ור"ל מיום צאתי מרחם אמי מוטל אני עליך לכלכלני, ולפי מונח זה הבין לנו דברי רבא (מגילה י"ג) שאמר אשר הגלה שגלה מעצמו, וכתבו התוס' שם דרש כן מדלא כתיב הוגלה ע"ש, כי רק בקמ"ץ יתפרש ההפעל ג"כ פעול מעצמו זולת שיש לו ג"כ הוראות מזולתו, אבל בקבוץ לא יתפרש באופן אחר כ"א ע"י אחר, וז"ש כאן רש"י יעמד כאן כמו יועמד ע"י אחרים, ואמנם כאן בא בקמ"ץ בעבור אות הגרון שאחריה, עכ"ד. ומה יענה על הוקם המשכן (שמות מ') שאמרו עליו, ג"כ הוקם מאליו, אף שהוא בשורק תמורת הקבוץ, ערש"י (שם ל"ט ל"ג) על ויביאו את המשכן, ועי' בס' מבין חדות על הושב כספי מש"ש רד"ק, ועמ"ש מזה בשם הרוו"ה (שמות מ'):