הכתב והקבלה · שמות · פרק 12 · פסוק 19

כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. מלת כי הוא לנתינת טעם על האזהרה הקודמת, כלומר לכן הוזהרנו שלא ימצא השאור בבתינו, לפי שאכילת החמץ חמורה בחיוב כרת. והר"ן ריש פסחים כתב, אפשר הא דהחמירה תורה בזה טפי מבשאר איסורין לעבור עליו בבל יראה וב"י, הוא כדברי הראשונים משום דחמץ לא בדילי אינשי מני' כל שתא וחמיר איסורי' טפי דאית בי' כרת. ודבר תימה הוא שהביא בשם הראשונים טעם המפורש לפנינו במקרא. וכן (לעיל פט"ו) אמר קרא תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה מבואר במקרא טעם מצות תשביתו לחומר אכילתו, והר"ן ריש פסחים כתב מ"ע דתשביתו הוא באחד משני דברים או ע"י בטול אפי' לחמץ ידוע, או ע"י ביעור כדי שלא יעבור עליו בב"י וב"י, ע"ש. והוא ג"כ תמוה איך כתב טעם דתשביתו משום בל יראה, הא במקרא מפורש לפנינו טעם עשה דהשבתה משום חומר אכילתו, והנה הפר"ח (בסי תל"א) הביא בשם הגאון דלחמץ ידוע לא סגי בבטול בעלמא והאריך בראיות לסתור דעת הגאון והוכיח דבטיל מהני אפי' לחמץ ידוע, ע"ש. ולבסוף הביא דברי הר"ן הנ"ל שכתב שהטעם שהחמירה תורה בחמץ לעבור עליו בבל יראה וב"י הוא משום דחמץ לא בדילי אינשי מני', וע"ז כתב הפר"ח ואין זה מחוור שהרי לא הזקיקה תורה לבער חמץ מן הבית אלא לבטלו, ואכתי איכא למיחש שמא ישכח ויאכלנו, ע"כ. ודבריו יותר תמוהים שכתב אינו מחוור אטעמיה דהר"ן, שהוא באמת מקרא מפורש, ועוד לפי מה שהוכיח דע"כ ליכא למימר דטעמי' דאזהרת בל יראה וב"י הוא מחששא דילמא אתי למיכל מני', דא"כ אמאי אמרי' דעשה דתשביתו יכול לקיים בבטול לחוד דהא אע"ג דבטלי' ואפקרי' אכתי חששא דאתי למיכל מניה במקומו עומד, לפי הוכחתו זו, כל בנין הפר"ח בראיותיו להוכיח דמהני בטול לחמץ ידוע הפך דעת הגאון הוא נסתר בעצמותו, דמקרא מפורש לפנינו דטעם דתשביתו הוא משום חומר אכילתו, ולטעם זה ע"כ עשה דתשביתו אינו בטול לחוד, דעדיין אית למיחש דאתי למיכל מני', אלא תשביתו ע"י ביעור דוקא ומוכח כדעת הגאון דלחמץ ידוע לא מהני בטול כ"א ביעור. וכן דעת הרמב"ם (פ"ב מחמץ ה"ב) לנוסחת הכ"מ, וכ"ד הראב"ד כמ"ש הב"ח בסי' תל"ח. והרב במגני שלמה בסוגי' דט' חניות כתב דגם רש"י סובר דלחמץ ידוע לא מהני בטול מה"ת כ"א ביעור. והרב בפני יהושע הביא ראיה לשיטה זו, דהיאך אפשר לומר דמהני בטול לחמץ ידוע, מה פליג ר"י ארבנן דבעו פירור וזורה לרוח, אטו בטול עדיף מפירור וזורה לרוח, אלא ודאי לענין לאו דבל יראה סגי בטול אף בחמץ ידוע, דכשבטלו הו"ל של אחרים, אבל קיום עשה דתשביתו אינו בחמץ ידוע רק בשריפה או פירור דבזה מקיים העשה בידים, אמנם כשאי אפשר לו לקיים העשה כעיקר מצותו כגון שאין החמץ אצלו או שאין לו עצים יקיים העשה דתשביתו בבטול. (עיין פני יהושע פסחים ד' ד"ה כיון דבדיקת חמץ דרבנן, וד"ה ובתוספת) והרב במקור חיים סי' תל"א הבין בדעת הפנ"י דבחמץ ידוע בכל אופן אינו מקיים עשה דתשביתו ע"י בטול אפי' באינו מצוי אצלו, וע"ש מה שיישב לסתור ראיית הפר"ח, ולבסוף הקשה על הפנ"י, אמאי הוי ב"י וב"י לאו הנל"ע, הא הלאו כולל יותר מהעשה, דבחמץ שבבורות ליתא לקיום עשה, ולאו דב"י וב"י איתי' גם בחמץ בבורות, והא כללא כייל הרמב"ם ריש תמורה, דלאו דתמורה לא הוי נל"ע, שהלאו כולל גם צבור ושותפין והעשה לא יוכלו לקיים, ע"ש. ולמה שאני משער בדעת הפנ"י דבאינו מצוי אצלו אף שהוא חמץ ידוע שפיר מקיים עשה ע"י בטול, אין כאן קושי'. אמנם גם לפי דעתו נ"ל שאין קושי' מהך דתמורה, דדעת הרמב"ם בזה צריכה ביאור, דלכאורה דבריו סותרים זא"ז, דבפ"ג ממלוה ולוה ה"ד כתב דלאו לא תבא אל ביתו לעבוט הוי נל"ע דהשב תשיב לו את העבוט, אע"ג דהלאו כולל גם העשיר והעשה אינה רק בעני, ע"ש במשנה למלך שהניח דבריו בצ"ע. וגם הרב בטורי אבן (חגיגה ט"ז) מתקשה לדעת הרמב"ם בתמורה, אמאי אמרי' דלאו דנותר מקרי נל"ע דבאש תשרופו, כיון דשריפת קדשים אינה אלא ביום ולא בלילה הו"ל שהז"ג ונשים פטורות מעשה, וכיון שהלאו כולל בין איש בין אשה, והעשה אינה אלא באיש, לא מקרי נל"ע להרמב"ם, ע"ש. לכן נ"ל דהא שכתב הרמב"ם בתמורה דלא הוי נל"ע מפני שהלאו כולל יותר מהעשה, אינו כללא בפני עצמו רק מצטרף עם מה שאמר שם בתחלה דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, וכיון דקלישא עשה זו משני צדדים, הא' שיש נגדה תרי לאוין, הב' מצד עצמה נמי קלישא שאינו כולל כל מה שבלאו, לכן לא הוי לאו דתמורה נל"ע, אבל בעלמא היכי דליכא אלא חד לאו שפיר הוי נל"ע, אע"ג דהעשה אינו כולל כל מה שבלאו, וניחא דעת הרמב"ם בלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט, וכן לאו דלא תותירו, דהוו נל"ע. והא דלא סגי לי' להרמב"ם במה שאמר תחלה דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי נראה שאין זה דבר ברור כ"כ, דהא לאו ב"י וב"י הוי תרי לאוי (כמ"ש הרמב"ם פ"א מחמץ ה"ג) ומ"מ מקרי לאו הנל"ע (פסחים צ"ה א') [ודוחק לחלק בין תרי לאוי דסמיכי או לא, כדעת הר"ש מורדון (בתוס' חולין פ"א ד"ה הנח למחוסר זמן) ואף שבתוס' שם חולקים עליו, כבר מתקשה בדבריהם הרב בשאגת ארי' סי' פ"ב, ע"ש. והא דכתב הרמב"ם שם דבקנה חמץ בפסח דעבד מעשה לקי, אע"ג דהוי נל"ע, כבר יישבו דמיירי בשאין בידו לקיים העשה, כמ"ש בהגהת משנה למלך שם] וכיון דהך טעמא דלא אתו חד עשה ועקר תרי לאוי אינו ברור כ"כ, לכן צירף הרמב"ם עוד לסניף, שהעשה אינו כולל כל מה שבלאו, וכיון דמשני צדדים איקלש העשה לכן לא הוי תמורה נל"ע -. ובלאו הכי אין לדמות שארי נל"ע לנל"ע דתמורה, (כמ"ש התוס' שם בחולין) דבתמורה לא הוי נתוק גמור, שאין שם מעשה לתקן הלאו, דוהיה קדש לאו עשיי' היא דמאליה קדיש, אבל עשה דתשביתו, ודהשבת עבוט ודשריפת נותר דאית בהו מעשה בידים הוי עשה גמורה, שפיר הוי נל"ע אע"ג שאינו כולל כל מה שבלאו, דאע"ג דבעשיר אינו מצווה בהשבה, עכ"פ ישנו בידו להשיב, וכן בעשה דתשביתו אף שבחמץ ידוע אינו מקיים עשה בבטול, עכ"פ אהני לי' במקצת שלא לעבור על ב"י וב"י וכן בנותר, אף שאין האשה מקיימת עשה בשריפתה, עכ"פ בידה לשורפה, מה שאין כן בתמורה שהעשה מאליו נעשה, ואין בצבור ושותפין לקיימה, שאם המירו אין תמורתן תמורה, לכן גם ביחיד לא הוי נל"ע. והנה מדמבואר לפנינו במקרא דטעם אזהרת תשביתו שאור מבתיכם הוא כסייג וגדר לבלי בוא לאיסור אכילה, ככתוב אחריו כי כל אוכל חמץ ונכרתה, ממילא ידעינן דבין איש ובין אשה מוזהרים על עשה זו דתשביתו, אע"ג דמצות עשה שהז"ג נשים פטורות, מ"מ כיון דתלה קרא חיוב עשה זו בחומר האכילה, גם האשה מוזהרת. ובזה לא מצרכינן לכל השקלא וטרי' של הרב בשאגת ארי' (סי' פ"ב) שהאריך שם להוכיח דאע"ג דעשה תשביתו הוי מ"ע שהז"ג מ"מ נשים חייבות, דהא מבואר לפנינו במקרא. וכד דייקינן בהוכחתו יש לדחותה, כי אחר שבנה וסתר העלה, מדילפינן (פסחים ה') שאור שאור לגז"ש, מה שאור האמור בבתים וכו' אף שאור האמור בגבולין וכו' ומה שאור האמור בגבולין וכו' אף שאור האמור בבתים וכו' הכי נמי ילפי' מהך גז"ש מה שאור דראיי' נשים חייבות, דכל מצות ל"ת אף שהזמן גרמא נשים חייבות, אף שאור דהשבתה נשים חייבות אף דהוי מ"ע שהז"ג, ע"ש. ואין הוכחתו ברורה, ממה שכתב הריטב"א (קדושין ל"ד) וז"ל קשי' לן אמאי נשים פטורות מציצת דהא דרשינן סמוכים דציצת וכלאים למפטר כלאים בציצת וא"כ נימא נמי כל שישנו בבל תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך והני נשי הואיל ואיתנהו בבל תלבש שעטנז איתנהו נמי בגדילים תעשה, דדכותה דרשינן גבי מצה דאע"ג דהוי מ"ע שהז"ג נשים חייבות בה דאמרי' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, ואיכא למימר דבשלמא גבי מצה כיון דליכא למדרש מילתא אחריתי גבי ההיא סמיכתא דרשינן הני אבל בסמוכין דציצת וכלאים כיון דאיכא למדרש בי' למפטר כלאים בציצת, תו לא דרשינן בי' אידך דאתי לסתור הכלל שבידינו דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות, ע"כ. וכ"כ שם בהא דאמרי' סד"א נילף ט"ו ט"ו מחג המצות קמ"ל, וז"ל ולא דרשינן לי' לחייב נשים בסוכה דהוי מ"ע שהז"ג, דלא דרשינן לסתור הכלל שבידינו, ע"ש. וכ"כ הר"ן שם, ע"ש. הרי לפנינו תרי מגדולי הראשונים שהסכימו שאין בידינו לחדש ולדרוש גז"ש ולסתור הכלל שבידינו ולחייב נשים במ"ע שהז"ג. אמנם לדברינו חיוב הנשים מבואר במקרא. והרב בפרי מגדים (בפתיחה הכוללת להלכות פסח חלק ראשון ס"ז) כתב דמדברי תוס' (קדושין ל"ד א' ד"ה מעקה) יראה לכל התירוצים שם דעשה ול"ת שהז"ג הלאו נוהג בהם ולא העשה, א"כ אין הנשים מצווים בעשה דתשביתו, ע"ש. והוא יותר תמוה, (ועיין בר"ן (קדושין ל"ד) במה שמחלק בין עשה ול"ת דמעקה ואבידה ושלוח הקן, בין עשה ול"ת דשבת וי"ט, אע"ג דהעשה דשבת וי"ט הוי מ"ע שהז"ג מ"מ נשים חייבות בה, כיון דהלאו והעשה בשב וא"ת ולא אפשר למפלגינהו שהם באים כאחד, ע"ש. לדבריו יש לדון הרבה בלאו דב"י וב"י ועשה דתשביתו אי דמי ללאוי ועשה דשבת וי"ט). אחר איזו שנים הראני חכם אחד בספר באר יעקב בביאורו לאורח חיים שהתעורר על מקצת דברים שכתבתי בזה על דברי הר"ן, ואמר שם, אמנם הקשיתי על טעם הר"ן, דהביעור הוא מטעם דילמא אתי למיכל מני', א"כ למה חילקה התורה בחמצו של נכרי המופקד אצלו בין קיבל עליו אחריות או לא, ולמה לא נחוש גם בלא קיבל אחריות שיבוא לאכלו. ועוד קשה, לבית שמאי דאית להו בריש מס' ביצה חמץ בככותבת לענין ביעור, ולענין אכילה מודו דאף חמץ בכזית, כדאיתא התם דף ז', ואמאי חילקה התורה, כיון דחייב כרת על אכילה בכזית למה אינו מחוייב לבער בכזית כדי שלא יבא לאכלו, והניח בצ"ע. ולדעתי אין כאן תימה, דהא דסברי דחמץ בככותבת לענין ביעור אינו רק לענין הלאו, אבל חיוב עשה דתשביתו גם ב"ש מודו דחמץ בכזית, וכמ"ש הצל"ח שם בביצה, דדוקא בענין לאו דב"י הוא דסברי ב"ש דלא ילפי' ביעור מאכילה אבל לענין עשה דתשביתו ודאי ילפי', דאלת"ה ליכא לב"ש שום עשה להשבתת חמץ, דבקרא לא כתיב רק תשביתו שאור, וא"כ ילקה לב"ש על חמץ ולא ילקה על שאור דניתק לעשה, והו"ל מחומרי ב"ש ומקולי ב"ה. וזה שדייק רש"י אהא דאמרי' פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ, וכתב דכתיב שאור לא ימצא כי כל אוכל מחמצת, (וכן הרמב"ם בפירושו למשנה הביא הך קרא) שבקו קרא דקודם לו, אך ביום הראשון תשביתו כי כל אוכל חמץ, אלא ודאי דבהך היקישא גם ב"ש מודים דילפי' ביעור דחמץ מאכילה ואיתקש לשאור וקאי בעשה לבערו, ורק בלאוי דב"י בהא סברי ב"ש דלא ילפי' וכמו שפירש"י טעמיה, מדאיצטרך קרא למכתבינהו לתרווייהו, לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור, ש"מ שיש חילוק בינייהו, אבל לענין עשה דתשביתו שאין לנו שום הוכחה שמחולקים הם, ודאי ילפי', וגם בחמץ מוזהר בעשה לבערו גם בכזית כדי שלא יבא לאכלו, אמנם מלקי לא לקי לב"ש בחמץ רק בככותבת. - והא דבלא קיבל אחריות על חמצו של נכרי אינו חייב לבערו, נראה פשוט, כיון דכל אדם נזהר שלא ישלח ידו בדבר שאינו שלו, אין לנו לחוש בו דילמא אתי למיכל מני':