הכתב והקבלה · שמות · פרק 12 · פסוק 20

כל מחמצת. ר"ל אפילו מה שיכנס בו החמץ ע"י תערובות לא תאכלו, וזה כלל אותו במלת כל, אמנם מחמצת שזכר ראשונה שיהיה העונש על אכילתה כרת הוא בלי ערוב, כי מחמצת לא יאמר בסתם כ"א על מה שהוא ממנה בלי ערוב, ואולם יאמר על המעט בתערובות החמץ כי אפשר בו שיחמיץ העסה אשר יתערב בעבור החלק מהחמץ שיש בו, ולזה נכלל במלת כל תערובות החמץ; והמשל בזה שאם צוה האדון שיצאו הרופאים מהעיר לא יחוייב מזה המאמר שיצא ממנה כל מי שיודע פעולה אחת או שתים ממלאכת הרופא, כי כמו זה לא יקרא רופא כ"א על המעט, אך אם אמר שיצא מהעיר כל רופא הנה יחוייב שיצא ממנה כל מי שיש לו איזה הסתבכות שיהיה במלאכת הרפואה (רלב"ג), וכבר אמרו בעלי הלשון שיש הפרש רב בין כל הבא לפני דבר כללי הבלתי מוחלט, ובין כל הבא לפני דבר כללי הנעשה מוחלט או פרטי ע"י ה"א הידיעה או ע"י כנוי, כי בפן הראשון נאמר ד"מ כל דבר, ויהיה שיעורו כל מה שנכנס תחת מין דבר, והוא מתורגם בל"א (אללעס), ומזה לא תעשה כל מלאכה כל מה שהוא מין מלאכה, ובפן השנייה נאמר כל הדבר ויהיה שיעורו כל חלקי זה הדבר ר"ל כלל של דבר ותרגומו בל"א (גאנץ), מזה לא יעיר כל חמתו דהיינו כלו של חמתו, ואם היתה הכוונה כל שום דבר מחמתו היה הכתוב צריך לאמר ולא יעיר מכל חמתו ואז יובן על כל חלק וחלק ממנו, וכטעם ולא הפיל מכל דבריו ארצה (ש"א ג' י"ט) על כל אחד מדבריו. והבן ע"ז:

בכל מושבותיכם. לרבותינו (קדושין ל"ז ב') בכל מושבותיכם דגבי מצה למה לי (כיון דחובת הגוף פשיטא דנוהגת בכל מושבות) סד"א הואיל וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא קמ"ל. ולרבי שמעון דאית ליה בכורים מותרים לאונן, ולדידי' דאצטריך בכל מושבותיכם שאינו יוצא במצה של בכורים שאינה נאכלת בכל מושבות (כבפסחים ל"ו ב' לריה"ג) לכן יליף דמצה נוהג בזמן הזה מבערב תאכלו מצות (פסחים כ"ח ב') עתוס' שם ד"ה ואידך. וכי תימא כיון דאית לי' לר"ש התם היקישא דחמץ למצה, לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ, הכי נמי נילף מהך היקישא דמצה נוהג בזמן הזה, דאיתקש מצה לחמץ, כמו דאיסור חמץ נוהג בזה"ז ה"נ מצה, דאין היקש למחצה. ונראה למאי דאמרי' (פסחים מ"ג) דאצטריך לרבויי כל דנשים איתנהו בבל תאכל חמץ, דסד"א הואיל דכתי' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, כל שישנו בקום אכול מצה וכו', ומקשו בתוס' היכי ס"ד למדרש הכי אדרבה איפכא יש לדרוש דלחומרא מקשינן, ואומר ר"י דס"ד דאורחא דסיפא מפרש לרישא, מש"ה אמרי' דתלוי באכילת מצה דכתיב בסיפא, ע"ש. הרי לפנינו דמסברא אית לן למימר דסיפא מפרש לרישא דקרא להקיש חמץ למצה, לא להפך אי לא הוה לן רבוי' דכל, ה"נ הכא לא נוכל לומר היקישא להקיש מצה לחמץ ולמילף לקבעו למצה חוב בזה"ז, כיון דמקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו משמע דבזמן דליכא פסח ליתא לחיובא דמצה (ערש"י ד"ה לקבעו חוב) ובודאי הוי אמרי' מהך היקישא דסיפא מפרש לרישא דקרא ולהקיש חמץ למצה כמו דמצה אינו נוהג בזה"ז ה"נ איסור' דבל תאכל חמץ, כיון דמסייע קרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו, לכן אצטריך לר"ש לקרא דבערב תאכלו מצות לילף דמצה נוהג בזה"ז, דאע"ג דאין היקישא למחצה, מ"מ הך דמצה נוהג בזה"ז לא יכלינן למילף מהיקישא, דילמא ההיקש להפך. (אבל לר"י בר פלוגתי' דר"ש דבכורים אסורים לאונן ומלחם עוני ידעי' דא"י במצה של בכורים, אייתר לי' מושבותיכם למילף מני' דמצה נוהג בזה"ז, ומ"מ כיון דמעל מצות ומרורים יאכלוהו נראה דאינו נוהג בזה"ז, לכן אצטריך להיקישא לקבעו חוב בזה"ז). יצא לנו מזה דר"ש דאית ליה היקישא דחמץ למצה שאינו עובר עליו עד הלילה, אית לי' נמי היקישא דמצה לחמץ שאינו יוצא במצה של טבל (פסחים ל"ה ב') ואית לי' נמי היקישא לחיובא נשים באכילת מצה (פסחים מ"ג ב') ואית ליה נמי היקישא שאינו יוצא י"ח רק בחמשת המינין שבאו לידי חמוץ (פסחים ל"ה א') כלהו אית לי' לר"ש, דאין היקש למחצה, רק לחיובא דמצה בזה"ז לא אהני היקישא זו כדלעיל. כן נראה לדעתי ליישב קושיות הרב בשאגת ארי' סי' צ"ו, וקושית הרב בפני יהושע. בענין זה: