הכתב והקבלה · שמות · פרק 12 · פסוק 17

ושמרתם את המצות. אל תהי קורא את המַצות אלה המִצְות כדרך שאין מחמיצין את המצות (רש"י ממכילתא), מבואר מזה שאעפ"י שדורש המקרא באל תקרי מ"מ אינו מוציא המקרא מידי פשוטו דאל"כ מאחר שדרש המצה למצוה באל תקרי היאך חזר ואמר כדרך שאין מחמיצין את המצות, והנה בכ"מ שדרשו רבותינו באל תקרי כבר ביארו המחברים שאין כוונתם לשנות הקריאה, דהרי אמרו לשון זה אף במקומות שאין בם חלוף הקריאה, וכמ"ש בפ' כל מום לא יהיה בו (ויקרא כ"ב כ"א), אבל כוונתם באל תקרי חלוף המובן לבד, ע"ש. וסעד גדול לדבריהם כי מצאנו להם שיאמרו לשון לא כתיב על המלה הכתובה באמת, אלא שאין מובנה כמו במקומות אחרות, שהרי כתיב במנורה ר"פ תצוה להעלות נר תמיד, ובחגיגה (כ"ו ע"ב) אמרו מנורה לא כתיב בה תמיד אלא ודאי כוונתם אל תבין במקרא זה שמירת המצות לבד כ"א גם שמירת המצוות, ואף ששני השמות האלה משרשים מתחלפים מ"מ עיקר יסוד מובנם אחת היא, כי מלת צו להוראת הצווי הוא לרש"פ מלשון איצה, שהוא מה שגוזר אדם על זולתו והוא אץ עליו לשיעשה הדבר, ואמרו בת"כ אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות ובמקום שיש בו חסרון כיס, כי במקום שיש ח"כ צריך המצוה להיות יותר אוצץ ומזרז את המקבל כדי שישלימו, וכן שם מצה על הלחם שלא נחמץ הוא לדעתו ג"כ מטעם איצה ומהירות שלא יניחוהו להחמיץ ועושים אותו בזריזות, ע"כ אין כאן זרות כ"כ אם נשתפם בהוראה יחד: