הכתב והקבלה · שמות · פרק 22 · פסוק 25

עד בא השמש וגו'. כל היום תשיבנו לו עד בא השמש, וכבוא השמש תחזור ותטלנו עד שיבא בקר של מחר, ובכסות יום הכתוב מדבר (לשון רש"י בשם המכילתא); ולשון הגר"א פשטי' דקרא כאן בכסות לילה ולהחזיר לו קודם הזמן שיצטרך שלא יצטער וכמ"ש במה ישכב. ובס' משכיל לדוד כ' לרבותינו דבכסות יום הכתוב מדבר מה דאמר קרא במה ישכב, ואמרי' עלה לרבות את המצע, אין ר"ל מצע של מטה לישכב ולישן עליו, דההוא מיוחד ללילה, אלא מיירי במצע המיוחד להסב עליו ביום לאכילה וכדומה. ע"כ. ונ"ל גם דעת רז"ל דהכתוב מדבר בכסות לילה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, דהא במדרש תנחומא אמרו, אמור מעתה שאין צריך להחזיר לו במה שיישן שנאמר עד בא השמש במה ישכב הרי צנה פוגעת בו בלילה, ע"כ. אבל מדאמר קרא במקום אחר (דברים כ״ד:י״ג) לשון כבא השמש, וכאן שינא בלשונו לומר עד בא השמש, אע"ג דיש בלשון זה משמעות לשון בבוא השמש, דהרי מצאנו מלת עד להוראת ענין המשך הזמן (וואֶהרענד דער צייט), כמו עד כה ועד כה (מלכים א י״ח:מ״ה), עד גשתו עד אחיו (בראשית ל"ב), מ"מ מדהוציא כאן לשון עד, שיש במשמעותו ג"כ הגבלת זמן (ביס), כמו עד אשר תשוב חמת אחיך, עד אם דברתי, לכן דרשוהו רז"ל כדרכם, שבא להורות שנוהג בו הגבלת זמן השבה מהתחלת היום עד סופו, והיינו כסות יום ביום, מודים הם דהמקראות עצמן בכסות לילה מדברות כבעלי הפשט, ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, אמנם כסות יום הוא נלמד ממלת עד לבד, שיש במשמעותו שתי כוונות המתחלפות כנזכר, והוא כמשפט צדדי, וכן דרך בעלי התלמוד בכ"מ (עמ"ש בתחלת בראשית), תדע שכן הוא שהרי פרשת כבוא השמש, דא"א לפרשו כ"א בכסות לילה, בכל זאת אמרו שם בספרי השב תשיבנו לו את העבוט מלמד שמחזיר לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה; הנה ראו רבותינו לרבות שם כלי יום ביום, מכפל לשון לבד; ובאמת לשון המכילתא כאן עד בא השמש זה כסות יום, וכ"ה הלשון בתלמוד (ב"מ קי"ד), אמנם לשון רש"י בכסות יום הכתוב מדבר אינו לא במכילתא ולא בתלמוד, דבאמת הכתוב בעצמו לפי ההמשך אינו מדבר אלא בכסות לילה, וממלת עד לבד הוא דמרבינן כסות יום. והוא פשוט. וראיתי בס' רביד הזהב בשם הירושלמי דמפרש עד בא השמש היינו זריחה, וכפשטי' דקרא. - ולדברינו אין הבבלי והירושלמי מחולקים בעיקר הדברים: