הכתב והקבלה · שמות · פרק 22 · פסוק 28

מלאתך ודמעך. מלאתך, חובה המוטלת עליך כשתתמלא תבואתך להתבשל והם בכורים, ודמעך, התרומה (רש"י מרבותינו), ומסיים ואיני יודע מה הוא לשון דמע, ואמר הרא"ם יותר יתכן לפרש מלת מלאתך על הבכורים שהם ממהרים להתמלאות ולהתבשל תחלה, ולפי"ז מלאתך הראשונה הוא בכח המאמר, ולפירש"י שמפרש חובת מלאתך אינו בכח המאמר; ודמעך הוא לשון ארמי תבואת זרע, פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע תרגומו דלמא תסתאב דמעת זרעא דתזרע, וכמו שנפרש מלאתך על התבואה המתמלאת תחלה ור"ל חובת מלאתך והם הבכורים, ככה נפרש ודמעך חובת דמעך, ור"ל התרומה הנטלת מן תבואת הזרע הנקרא דמע, ולאו דוקא תרומה ה"ה נמי מעשר ראשון ומע"ש, ובתמורה (ד' ז') פירש"י דמעך זו תרומה, ולפי שהיא מדמעת ועולה באחד ומאה מפיק לה קרא בלשון דמוע, ובתוס' שם דחו דבריו שהרי זה אינו אלא מדרבנן, לכן פירשו קרי לתרומה דמע לפי שנוהגת בלח, ובכורים אינם אלא ביבש, שאין מביאין בכורים אלא מפרי ולא משקה, ולשון הרמב"ם (במצוה קנ"ד) מלאתך ודמעך לא תאחר כאלו יאמר לא תאחר ממלאתך ומדמעך מה שראוי להקדימו, ול"נ כי מלת ודמעך הוא בעצמו מה שנקרא בלשון המשנה בשם טבל, כי חכמי המשנה ישמשו לרוב שני שמות אלה, האחד שם טבל, והשני שם מדומע, שם טבל הונח לחכמי המשנה על התבואה שלא הופרש ממנה עדיין התרומה והמעשר, ושם מדומע הונח להם על התבואה שנתקנה כבר מן התרומה והמעשר אבל נתערב בתוכה תרומה ממקום אחר; ולדעתי שם טבל המוזכר במשנה היא מלה עברית בחלוף טי"ת הארמית לתי"ו העברית כפי הנהוג בשתי לשונות אלה, כי שם תבל בעברי הונח על הבלבול והערבוב (פערמישונג), כמו תבל הוא (ויקרא י"ח) בלבול וערוב זרע האדם וזרע הבהמה, ודבר המבלבל את העין מלראות היטב נקרא תבלול בעיניו (שם כ'), וכן התבואה המעורבת בחלקי כהונה ולוי' כלומר בתרומה ומעשר נקראת תבל, ירצה תבואה מעורבת לבעלים שונים; וכן שם דמוע ומדומע שבמשנה יסודו בלשון עברי, והוא שם דמע אשר הונח על טפיות הלחיות הנגררים מן הבוכה (טהראֶנען), אמנם אין עיקר ויסוד הוראתו הנזילה (כאשר יאמרו מחקרי הלשון), רק תמצית הוראתו בלבול ומבוכת דעת הבוכה המתגלה בעין ע"י טפות לחיות אלה, כמו ששרש בכה ג"כ הונח על התגלות המבוכה והבלבול שבלב הבוכה (כמ"ש בויבכו אותו שבעים יום), ומזה שמשוהו רבותינו בעלי הלשון גם על בלבול ותערובת התרומה בתוך החולין, וקראוהו מדומע, והבדילו בין התבואה המעורבת מעיקרו עם חלקי כהונה ולוי' לקרותה טבל, ובין התבואה המתוקנת שנתערב בה התרומה לקרותה דמע; אמנם בלשון המקרא יתכן לקרות בשם דמע גם התבואה המעורבת מעיקרה בחלקי כהונה ולוי' וכשם טבל דמשנה, וגם לפעמים קראו רז"ל את הטבל בשם מדומע, כאמרם (חגיגה כ"ה), כדי יין ושמן המדומעות (ע"ש בגמ'); ופירוש ודמעך לפי"ז חובה המוטלת על דמעך, ר"ל על התבואה שעודנה בטבלה, וראיתי לר"ע ברטנורה (ברכות פ"ז), שכ' דגן שלא נטלה ממנה תרומה ומעשרות קרוי טבל, ופי' טב לא, והערוך כתב טבל תבואה שלא נתקנה בודאי כטבלא לעץ שאין אדם יכול לאכול ממנו, וכן בלשון רומיי נסר ושולחן, ע"כ. ויותר יתכן לדעתי מה שכתבתי בשם טבל שהיא מלה עברית בחלוף הטי"ת בתי"ו, (וע' גטין נ"ה) מערב היינו מדמע; ומענין דמע התערובות ישמשו רבותינו מלת טמע על התערובות בהתחלפות הברת הדלי"ת בטי"ת, כל שנטמע בה ספק חלל (כתובות י"ד), פירש"י נטמע נתערב, ומשם תבל שיורה על התערובות, הוא שם תבלין בדרז"ל על הבשמים ע"ש הנעימות הנולד מהם, כמו שם ערב על התערובות ועל המתיקות, ומצאתי בערוך מל שכתב מלאתך אלו בכורים כלומר שניטלין בתחלה כשעדיין הכל מלא שלא ניטל ממנו כלום, ודמעך זו תרומה שניטלת מן הדמוע מאחר שיש בה חולין של בכורים עם הטבל של תרומה, עכ"ד. והוא כדברי:

לא תאחר. לפי פשוטו יזהיר בזה שלא יאחר מלהפרישם מיד בשעת הכושר שלהם, ודומה לאזהרת לא תאחר לשלמו (כי תצא כ"ג) שיפריש מיד כשאפשר להפריש ויהיה מן הזריזין המקדימין. ורבותינו פי' (תמורה ד') שלא יאחר המתנות בערך זה לזה, שלא יקדים תרומה לבכורים מע"ש לראשון, הא אם הקדים נעשו המתנות המאוחרים כבאים שלא בזמנם, אחר ששינה הסדר הנאמר בהם במקום אחר. וקרוב לומר דלרבותינו אין תאחר כאן להוראת עכוב הדבר מלביא בזמנו הראוי (וויילען, זיימען, פערשפאֶטען), אבל הוראתו שנוי ותמורה (אֶנדערן) מענין איש אחר שיורה על הזולת, והזולתית היא בעצמו השנוי, שמשנין הדבר מזה אל זולתו, וכן בלשון אשכנזי הזולת והשנוי מתאחדים, הזולת נקרא (איין אנדערער) והשנוי נקרא (אֶנדערן), ושפיר פירשו לא תאחר לא תשנה. עמ"ש בוירא והנה איל אחר: