ברכת אשר על התורה · ויקרא · פרק 17 · פסוק 9

רש"י ד"ה ונכרת, זרעו נכרת וימיו נכרתין. ע"כ. משום מה חשבתי תמיד שמחלוקת היא, או זה או זה, ועתה שמתי לב ששניהם באים יחדיו, ואחד הם. וצריך לבדוק את כל העניין. (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ט) חז"ל במסכת מועד קטן (כח ע"א) מבארים ש"כרת" הוא עונש של קיצור חיים: "אמר רבה: מחמשים ועד ששים שנה - זו היא מיתת כרת". ושם בהמשך: "רב יוסף כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן; אמר: נפקי לי מכרת". רש"י בכמה מקומות מציין שעונש "כרת" משמעו גם עריריות, מיתה בלי בנים (ויקרא כ, כ; כריתות ב ע"א; שבת כה ע"ב). ולפי רמב"ם (הלכות תשובה ח) הכרת הוא היעדר נפש האדם מהעולם הבא, וזו לשונו: הטובה הצפונה לצדיקים, היא חיי העולם הבא... הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה - שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים, שנאמר "הכרת תכרת הנפש ההוא, עונה בה" (במדבר טו, לא). וזה האבדון הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל "באר שחת" ו"אבדון" ו"תפתה" ו"עלוקה"; וכל לשון כליה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה לעולם וההפסד שאינו חוזר לעולם. וראה עוד: תוספות במסכת יבמות (ב ע"א ד"ה אשת אחיו) ו"ערוך לנר" שם (הראני הרב איתן שנדורפי שי').