ברכת אשר על התורה · ויקרא · פרק 4 · פסוק 12

רש"י ד"ה אל שפך הדשן ישרף, ...אלא ללמד שאפילו אין שם דשן. ע"כ. אמנם את 'תרומת הדשן', הנעשית מדי יום, היתה האדמה בולעת בדרך נס, כמבואר ברש"י למעלה (א, טז ד"ה אל מקום). ברצפת העזרה מימין הכבש היה מקום שאליו היו שופכים בכל בוקר מעט מן האפר של המערכה הגדולה - האפר שנוצר מהקרבנות השרופים - בתור 'תרומת הדשן'. בנוסף שפכו שם מדי יום את האפר שנוקה מהמזבח הפנימי, את שיירי הפתילות והאפר מהמנורה ולשם השליך הכהן את ה"מוראה" וה"נוצה" של עולת העוף, והכל נבלע שם בנס. מכל מקום מלבד 'תרומת הדשן' ישנה 'הוצאת הדשן' הנעשית בזמן שהאפר מצטבר על גבי המזבח (עיין להלן ו, ד רש"י ד"ה והוציא את הדשן) - הכהנים היו עולים למזבח, גורפים את האפר מהמערכה למרכז המזבח ומסדרים אותו בערימה הנקראת 'תפוח'. משהצטבר אפר רב שהקשה על סידור המערכה, היו מעלים על ראש המזבח מעין סיר גדול הנקרא 'פסכתר', ממלאים אותו באפר ה'תפוח' ומורידים אותו לעזרה. משם העבירו אותו בדליים אל מחוץ לעיר - להר הזיתים (הערת הגר"א נבנצל שליט"א: יש אומרים שהוא במקום במאה שערים הנקרא בתי אונגרים) - ושפכו אותו במקום מיוחד הנקרא 'שפך הדשן' (ראה רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ב, יא-טו). (פ' ויקרא תשנ"א)

ובאשר לנוסחה: 'שאין תלמוד לומר', ראה מה שכתבתי למעלה (א, ב). (פ' ויקרא תשנ"ט)