ברכת אשר על התורה · במדבר · פרק 25 · פסוק 18

רש"י ד"ה כי צררים הם לכם וגו' על דבר פעור, ...מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם וכו'. קצת קשה לי: אם משום זה, כלום אין בידו יתברך לדאוג להצלת אבותיה כדי שאמנם תיוולד? והרי מלחמה־צרירה אינה מלחמת השמדה כמו לגבי ז' העמים? ועוד: לשונו של רש"י - "ואת מואב לא ציוה להשמיד" קשה לי, הרי נאסר להם במפורש לעשות מלחמה במואב - "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט), ובוודאי לא נתחדש איסור זה רק שם. (פ' פינחס תשנ"ו)

וראה קושיית עולא המובאת בגמרא (בבא קמא לח ע"א): נאמר בספר דברים (ב, ט) "ויאמר ה' אלי (אל משה) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה", כלומר לולא ציווי ה' היה משה נלחם בהם, וזה קשה: וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות (עם מואב)? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו. אמר, ומה מדינים שלא באו (להלחם עם ישראל מעצמם) אלא לעזור את מואב, (ובכל זאת) אמרה תורה "צרור את המדינים והכיתם אותם", מואבים עצמן (שהתחילו בקלקול ושכרו את בלעם), לא כל שכן. אמר לו הקדוש ברוך הוא (למשה), לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות (שתי נשים צדקניות) יש לי להוציא מהן (מאומות אלו) - רות המואביה ונעמה העמונית (שמהן תצא מלכות בית דוד). (פ' ואתחנן תשמ"ז) וראה "פני יהושע" (שם ע"ב ד"ה בגמרא). לדבריו, אף שבתורה (דברים ב, ט ו-יט) נאמר טעם אחר לאיסור המלחמה במואב ועמון, לפי שנתנם הקב"ה נחלה לבני לוט, מכל מקום לאחר שמואב התגרו בישראל והזמינו את בלעם לקלל את ישראל, הותר לישראל להלחם בהם אף שיקבלו את ארצם בנחלה. לכן הוצרכו חז"ל להביא טעם נוסף לאיסור המלחמה, והוא שעתיד ה' להוציא מעמון ומואב שתי נשים צדקניות. ואמנם מטעם זה לבד לא היה ה' אוסר להלחם בהם, שהרי הרבה אומות יצאו מהן גויים גדולים וחשובים ולא נאסר על ישראל להלחם בהן. ואף שכאן מדובר על מלכות בית דוד, יכול היה הקב"ה להתיר את המלחמה ולהשגיח שאותן משפחות מהן עתידות הצדקניות לצאת, ינצלו. על כרחנו עיקר טעם האיסור הוא שייכות נחלתם לבני לוט, ואף שהפסידו מעלה זו משהתגרו בישראל, מכל מקום הועילה זכותן של אותן צדקניות שלא יזכר לעמון ומואב עוון זה עד שיצאו מהם אותן צדקניות.