ברכת אשר על התורה · ויקרא · פרק 25 · פסוק 27

"והשיב את העֹדף לאיש אשר מכר לו ושב לאחֻזתו". כך מבואר הדין שבפסוקנו במשנה בערכין (פ"ט, מ"ב): בעל שדה שמכר את שדהו לראובן במאה זוז, וראובן מכר את השדה לשמעון במאתיים זוז - כשבא בעל השדה לגאול את שדהו מיד שמעון, אינו מחשב אלא עם הלוקח הראשון (ראובן), כפי ששילם הוא במחיר השדה, כגון אם מכר את שדהו עשר שנים לפני שנת היובל, ובא לפדותה לאחר שלוש שנים - הואיל ולפי חשבון הדמים ששילם לו ראובן, יוצא שמחיר התבואות של כל שנה הוא עשרה זוזים, אין הוא נותן לשמעון אלא שבעים זוז בעד שבע השנים שנשארו עד היובל, שנאמר "לאיש אשר מכר לו", היינו ללוקח הראשון. ואם מכר בעל השדה לראובן במאתיים זוז, וראובן מכר לשמעון במאה זוז - כשבא בעל השדה לגאול את שדהו משמעון, אינו מחשב אלא עם שמעון לפי הסכום ששילם לראובן, שנאמר "והשיב את העדף לאיש" - היינו לאדון שהוא עתה בעל השדה (שמעון). כלומר לעתים מחשב ומשיב את העודף לאיש, היינו למי שהוא עתה בעל השדה, ולעתים לאשר מכר לו בתחילה. והולכים לקולא לטובת המוכר. (פ' שלח תשס"ב, מלון גולדן טוליפ, ים המלח תשס"ה)

"ושב לאחֻזתו". וכן הוא בפסוק הבא, וכך גם בפסוק מא. ומשום מה בכל אלה אין רש"י מעיר כמו למעלה (בפסוק י). (פ' בהר תשנ"א)

רש"י ד"ה וחשב את שני ממכרו, ...אכלת אותה שלוש שנים או ארבע, הוצא את דמיהן מן החשבון וטול את השאר וכו'. דרך החישוב שבכאן ובכל המקרים הדומים כגון עבד עברי הבא לפדות עצמו, היא "פרימיטיבית" לפי מושגינו, כי היא מתעלמת מחישובים של עלות ההון וכדומה. ושוב יש לשאול, מה מידת תקיפותן של נוסחאות תשלום אלה היום? (פ' בהר תשנ"ה)

וקצת תמוה שרש"י מתעלם לא רק מאינפלציה (והרי ידע שערכו של כסף אינו קבוע לנצח), אלא גם ממציאות פשוטה - כשאדם קונה שדה לא לגדל בו פירות אלא, למשל, לרעות בו צאנו. (פ' בהר בחקתי תשס"ב)