העמק דבר על ויקרא · פרק 27 · פסוק 15

המקדיש יגאל. תיבת המקדיש מיותר שהרי לשון גאולה אינו אלא במי שהיה שלו מתחלה. ומש״ה אי׳ בב״מ דנ״ד א״ר המקדיש ולא המתפיס. ומזה למדנו דהקדש שני אינו מוסיף חומש. וכ״ה בבהמה טמאה למדין מבית כמש״כ הרמב״ם בהל׳ ערכין פ״ז ה״ה. אבל עדיין ק׳ אמאי אינו כתוב הכי בבהמה הקודם. ותו למאי חזר וכתב הכי גם בשדה במקרא י״ט המקדיש אותו. הרי נלמוד מבית. אלא נראה דמזה למד רבא עוד בכ״מ דהקדש מפקיע מידי שיעבוד. וא״כ משכחת שם גאולה במי שהיה משועבד לו והקדישה בעלים ופקע שעבודו של זה וס״ד שאם המלוה פודה מן הקדש בשוה דינר ה״ז חייב חומש. מש״ה כתיב המקדיש דיקא. אבל בבהמה לא חל עליה שעבוד כפרש״י ב״מ דט״ז משום דמתחלה לא סמך על דבר שיכול להבריח. אע״ג דמכ״מ משכחת שעבוד גם בבהמה כגון שעשה שורו וחמורו אפותיקי וכפרש״י בב״ק ד״צ לשיטתו דרבא מיירי דיקא בקדשי מזבח. מכ״מ זה אינו מצוי כמו בבית ושדה :

והיה לו. מיותר וכמו בבהמה טמאה במקרא י״ג. והוא דבהמה טמאה שהקדישה עומדת ברפתו כמו שהיה אלא שאינו משתמש בה משא״כ בית מיד שהקדישה מחויב לצאת ממנה באותו רגע עד שיגאל ושוב היה לו: