העמק דבר על ויקרא · פרק 2 · פסוק 2

וקמץ משם. לפי לשון המקרא היה במשמע שבעלים קומצין אצל הכהנים. ומצוה כהנה אינו אלא הקטרה אבל באמת אינו כן משום דלהלן ו׳ ז׳ כתיב והרים ממנו בקמצו וגו׳ והקטיר המזבחה. מבואר דהקומץ הוא המקטיר אלא לשון וקמץ יש לפרש בשליחותו ועפ״י דברו. ולבאר יותר הנה בת״כ דרשו לשון משם ממקום שרגלי הזר עומדים היינו בעזרה והבעלים מקדשים שמה בכלי שרת. ועד שהבעלים מקדשין ישנו בשאלה משא״כ משקידש בכלי מש״ה הזהיר הכתוב וקמץ משם משקידש בכלי יכולין הכהנים לקמוץ בלי דעת בעלים. ודומה כאלו שלחו וקמץ בעצמו דשוב לא ישאול על הקדשו. משא״כ אם לא הקדישו בעלים בכלי אין לכהן לעשו׳ קדושת כלי שמא ישאל על הקדשו ומש״ה כתיב וקמץ על בעלי׳ דשם הוי כאלו הוא מקמץ:

את אזכרתה. עיקר לשון אזכרה חל על הלבונה שמתחלה לא נוצרה אלא לריח וריח ניחוח מזכיר לטוב. משא״כ אימורים של קרבן לא נוצרו לריח. אכן בת״כ תניא אזכרתה. נזכרים בה. נזכרים בקמיצתה. נזכרים בלבונתה. מקור הדרש של שלש אזכרות הוא מדכתיב ג׳ פעמים אזכרתה במנחת נדבה של יחיד. כאן ולהלן ט׳ ולהלן ו׳ ח׳ נכלל תורת המנחה. לבד מנחת בכורים שהיא חובה של צבור. מזה דרשו כי שלש הזכרות יש במנחה. גם מה שנאכלת לכהנים בעלים נזכרים לכפרה. גם הקטרת הקומץ גם הלבונה. ויש להתבונן מה זה בא במנחה ג׳ אזכרות. ולפי דברנו דמנחה בא בשביל השחתת המדות ע״י אחד מחולי המרות. והחולי עצמה בא מחמת עבירה שמביא לידי ירקון או מרה שחורה וכדומה ואחר שבא לידי חולי זו הרי משחית עוד יותר כיד החולאת המתגברת על דעת האדם ומעבירה אותו מן הדרך. וכענין דתנן עונש עבירה עבירה פי׳ העונש הוא שמביאו לידי חולי שגוררו לידי עבירה. ואח״כ צריך ג׳ כפרות. ראשית לכפר על החטא הראשון שהביאו לידי זה. שנית להשיגהו רפואה למחלתו. כמאמר דוד לשאול אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה. פי׳ חולי מרה שחורה שבא על שאול והיא הסיתו לרדוף אחר דוד ולחשוב עליו מחשבת מרד. ירח מנחה ויסיר ממך החולי. ג׳ לכפר על מה שהוסיף לעות אחר שהגיע לידי חולי כי אע״ג שהחולי גרם לו מכ״מ אם היה מתגבר לעמוד נגד רוחו הקשה היה מתגבר ואין החולי אלא כמו נסיון שבא דבר עבירה לידו. שאם אינו עומד בנסיון נחשב לעבירה: